"דרישות המחאה חייבות להיות אוניברסליות ולא מגזריות"
ד"ר דני אטאס מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית מציע למנהיגי מחאת האוהלים לדרוש מהממשלה להפסיק לחשוב באופן סקטוריאלי ולהעניק הכנסה בסיסית לכולם. אנשי האקדמיה מציעים פתרונות למחאה הציבורית | כתבה שנייה בסדרה
"החברה הישראלית חייבת לחשוב על חלוקת ההכנסות מחדש בצורה ממלכתית יותר. כדי לדבר באמת על צדק חברתי, מנהיגי מחאת האוהלים צריכים לנסח מחדש את הדרישות שלהם בצורה יותר אוניברסלית ופחות מגזרית", כך התייחס ד"ר דני אטאס מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים לאופן שבו צריך לדעתו לנתב את המשך מאבק שכבות הביניים.
בראיון ל"כלכליסט" קובע אטאס כי "צריך להפקיע מהשוק ומהפוליטיקה המגזרית את הטיפול בצרכים בסיסיים ובראשם חינוך, בריאות ורווחה ולהפסיק את חלוקת ההטבות למגזרים השונים בחברה הישראלית".
"המחאה נובעת פחות ממצוקה ויותר מתסכול"
אחת הסיסמאות שמובילות בימים האחרונים את מחאת מעמד הביניים היא הדרישה לצדק חברתי. לדברי אטאס, "יש למושג הזה הגדרות שונות. אדם סמית' טען ב'עושר העמים' שהפרמטר החשוב ביותר מבחינת שגשוג המדינה הוא המצב של 'דלת העם', כשהמטרה היא לשפר את מצבם של העניים ביותר. מנגד קרל מרקס טען שהפרולטריון צריך להשתחרר מהתודעה הכוזבת ולהשתלט על אמצעי הייצור. אבל גם סמית' וגם מרקס לא דרשו שוויון, רעיון שהפך למשמעותי רק במחצית הראשונה של המאה ה־20. הפילוסוף ג'ון רולס וממשיכיו טענו שצריך להפעיל מערכות של חלוקה מחדש שמיטיבות עד כמה שאפשר עם הפרטים החלשים ביותר בחברה ולחרוג משוויון רק כשהחריגה יכולה לשפר את מצב כלל האזרחים".
האם החתירה לשוויון צריכה להיות מטרה בפני עצמה?
"יש שאלה גדולה אם שוויון הוא ערך בפני עצמו או ערך אינסטרומנטלי. על פי הגישה השוויונית, העובדה שכל אחד מאיתנו מקבל משהו דומה מהווה ערך בפני עצמו. לעומת זאת, על פי הגישה האינסטרומנטלית, נבקש להשיג שוויון כדי להשיג מטרה אחרת כמו סולידריות או למנוע אי־יציבות פוליטית. ריצ'רד וילקינסון הבריטי מצא שלפחות בחברות שפע, קיים מתאם בין רמת שוויון גבוהה לתוחלת חיים גבוהה ולרמת פשיעה נמוכה".
הסופר מאיר שלו הגדיר את המחאה כזעקת "עמוד השדרה" של החברה הישראלית. אטאס נזהר בביקורת, אבל מזהיר מהפיכת המחאה לסקטוריאלית: "אנחנו כמעט לא רואים במחאה הזו חרדים, ערבים ומתנחלים – וזה לא שבמגזרים האלה לא קיים מעמד ביניים. כך שנראה שהמחאה נובעת פחות ממצוקה ויותר מתסכול. יש כאן דרישה לממשלה: 'תספרו גם אותנו', 'תכירו גם בנו כמגזר'. יש פה ניצחון של הסקטוריאליות על פני האוניברסליות והממלכתיות – ומהבחינה הזו נראה לי שזהו החלק העצוב של המחאה. אני ממש לא רוצה לבקר את המחאה כי אני מאמין שיש בתוכה קולות שונים. אבל לפחות חלק מהם הם קולות מגזריים. השאלה היא האם 'עמוד השדרה' הזה יכול להוביל את המחאה ולייצג את האינטרסים של החברה כולה. השאלה הגדולה היא מהן הדרישות שיגבשו המפגינים".
מה אתה מציע?
"אני מבקש להציע מדיניות שלא ממש אומצה בעולם, אבל יש רשת רחבה באקדמיה האירופית שמנסה לקדם אותה:
'הכנסה בסיסית אוניברסלית בלתי מותנית'. לפי הרעיון הזה, כל אזרח יקבל את הקצבה הגבוהה ביותר שהמדינה יכולה לעמוד בה - וכמובן שצריך לדאוג שהכלכלה לא תקרוס כתוצאה מכך. נוסף על יתרונות רבים, המדיניות הזו יכולה לתת מענה לפחות לשתי בעיות: 'מנגנוני הריגול' שפועלים על הזכאים להבטחת הכנסה, והסיטואציה המדכאת והמבישה שבה נדרש אדם לבקש את הקצבה ולהסביר שהוא 'נחות' ו'לא יוצלח'; ו'מלכודת העוני', שבה מערכות המיסוי והרווחה יוצרות תמריץ לאזרחים להישאר תלויים בקצבאות ולא לצאת לעבוד.
"צמצום פערי ההכנסה הוא בהחלט מדיניות שראוי לנקוט. במובן זה, ההצעות של נתניהו שמדווחות בכלי התקשורת - להפחית את המע"מ, לרווח את מדרגות המס ולהעלות את מס החברות - הן לא רעות ואמורות לקדם שוויון בהכנסות. אבל יש עוד כיוון אחר שהמחאה צריכה ללכת אליו. המדינה צמצמה את היקף השירותים שהיא מעניקה לאורך השנים וראוי שהמחאה תדרוש ממנה להעמיד שירותים לכולם בהיקף הרחב ביותר האפשרי. למשל, הדרישה של חינוך חינם מגיל שנה היא לגמרי מוצדקת: אנשים לא צריכים לשאת על גבם את כל נטל הטיפול בילדים, וגם המשק ייהנה מכך כי זה ישחרר יותר אנשים לשוק העבודה".
אטאס. "הטייקונים הפכו לשק חבטות קל מדי" צילום: גיא אסיאג "אין קשר בין מסקנות ועדת ששינסקי לבין צדק חלוקתי"
חלק משרי הממשלה, ובהם שר האוצר יובל שטייניץ, טוענים שהממשלה הנוכחית הוכיחה שהיא "נלחמת בטייקונים" ומקדמת צדק חלוקתי, כאשר הדוגמה המובהקת ביותר היא מסקנות ועדת ששינסקי שהגדילו את חלקה של המדינה בתגליות הנפט והגז. אטאס לא מקבל את הטיעון הזה: "אני לא רואה קשר בין מסקנות ששינסקי לשאלות של צדק חלוקתי. בסך הכל מדובר כאן על חלוקת רווחי תגליות הגז הטבעי בין המדינה לחברות שהשקיעו בחיפושים. השאלה היא מה המדינה תעשה בכסף שהיא תקבל מהתגליות האלה".
אחד הנתיבים המרכזיים שאליהם מנותבת המחאה הם הטייקונים.
"אני לא מזהה כאן מלחמת מעמדות. נכון שהטייקונים הפכו להיות שק חבטות, אבל זה שק חבטות קל. חלק מהסיבות לכך שהממשלה צמצמה את שירותי הבריאות, החינוך והרווחה היא כספים שנותבו להתנחלויות - אבל הנושא הזה איננו כרגע חלק מתוכני המחאה. בהחלט אפשר לדרוש להפסיק עם התקצוב המיוחד לכל הסקטורים האלה".
ב־24 השעות האחרונות הופנתה לא מעט ביקורת כלפי מארגני מחאת האוהלים ובעיקר כלפי הדרישה (שבינתיים הוסרה) להיפגש למו"מ מול ראש הממשלה לעיני מצלמות הטלוויזיה.
"אני לא יודע למה הם רצו להיפגש לעיני המצלמות, אבל אני לא מבין למה עשו מזה סיפור גדול. ראש הממשלה היה יכול לקבל אותם לעיני המצלמות ולהגיד שהקים צוות למו"מ ושהוא מחבק את המפגינים. גם גולדה נפגשה עם הפנתרים השחורים, אז הפעם נתניהו היה מקפיד להגיד שהם נחמדים מאוד. אני לא רואה מה הבעיה. אומרים שראשי המחאה רוצים לעשות הון פוליטי? הכותרת של המחאה היא כביכול לא פוליטית - אבל ברור שהיא פוליטית, אפילו שהיא לא מפלגתית. אני לא יודע איזו מפלגה יכולה לייצג את המפגינים".
האם כל הסיפור הזה יסתיים ב־15 מנדטים בבחירות הבאות למפלגה שתרכב על הגל הזה?
"קשה להעריך, השינויים הם מאוד מהירים. אותה רוח של תסכול שפעם קיבלה ביטוי בבחירות, מקבלת כעת ביטוי במחאת הרחוב. השאלה היא איזה סוג הנהגה תצא מהתסכול הזה ולאן הוא ינותב. אני מקווה שהגל הזה לא יסתיים רק בהישג אלקטורלי למפלגה סקטוריאלית כמו שינוי ב־2003".
