פרשנות: לוותר על הוויתור

רק פעם בשנה, בשבועיים האחרונים של חודש מרץ, מתאפשר לקוראים של העיתונות הכלכלית להתייחד עם תלושי המשכורת של הבוסים הגדולים באמת. רק פעם בשנה אפשר להודות, מקרב לב, לחיים כצמן ודורי סגל על הוויתור שהם עשו בבונוס השנתי שלהם, וכיצד הם הסכימו להסתפק בעלות שכר צנועה של

כצמן וסגל יכלו לקבל שכר גבוה הרבה יותר, שכן כצמן זכאי לבונוס בגובה של 5% מהרווח לפני מס של גזית גלוב ודורי סגל ל־2%, ולכן היחצ"ן של המדינה דאג להסב את תשומת לב העיתונאים לוויתור שכמותו טרם נראה במחוזותינו.

שני אנשי עבודה

קשה לבקר את השניים. מדובר בשני אנשי עבודה שקמים בבוקר והולכים לישון בערב עם הנכסים המניבים שלהם ברחבי הגלובוס, ושיצרו יש מאין את אחת מחברות הנדל"ן הישראליות המובילות. הם מתייחסים בהוגנות לבעלי המניות שלהם, הם שקופים, הם לא לוקחים סיכונים מיותרים והם משיגים את המטרות העסקיות שלהם בזו אחר זו. למי שיש ספק, השורות האחרונות נכתבות בלי טיפה של ציניות.

ובכל זאת, נראה שהגיע הזמן לשנות את הסכם השכר שלהם. 5% מהרווחים של גזית גלוב לפני עשר שנים אולי היו נראים סכום סביר, אבל בממדים שאליהם הגיעה החברה - הבונוסים של השניים כבר נראים מוגזמים.

בכלל, כצמן וסגל הם בעלי מניות בגזית גלוב (ישירות ובאמצעות גזית אינק) ונהנים גם מהדיבידנדים שזו מחלקת, כך שהפחתת הבונוס לא תנתק את הזיקה בין הרצון שלהם להצליח באופן אישי לבין הרצון של בעלי המניות להשיא את רווחי החברה.

מצנח הזהב של בר־חיים

אז מה, לעזאזל, אנחנו רוצים? פרופורציות. כצמן וסגל הבינו בעצמם שנוסחת הבונוס שלהם מוגזמת, ולכן הדבר הטוב ביותר לעשות מבחינתם זה לייצר שיטת תגמול הגיונית שמתאימה לגודל של החברה שהם מנהלים בהצלחה כל כך הרבה שנים.

ועוד משהו שתפס לנו את העין בכל הנוגע לשיטת התגמול בגזית גלוב: מיקי בר־חיים, בעבר בכיר בבנק לאומי, הגיע לגזית גלוב לתפקיד המנכ"ל בשנת 2008. שנה וחצי לאחר מכן הוא פורש מתפקידו, כנראה לאור חוסר שביעות הרצון של שני הצדדים ועם מצנח מוזהב בגובה של 16 מיליון שקל. למה?