מאחורי הקלעים: הגורם החסוי - ורגע השבירה

מאז פרסום התחקיר והראיון עם יובל רן במוסף "כלכליסט" (7.1.2010) הוצפתי בעשרות שאלות על הרקע לראיון. הסיפור שמאחורי הקלעים מרתק לא פחות מהראיון עצמו. בסוף אוקטובר 2009, כשבועיים לאחר שבית המשפט העליון ביטל את ההתיישנות בתביעה של המפרקים של קווי אשראי, התחלתי בהכנת כתבת

חזרתי מיוסטון עם מאות מסמכים, רישומים, תמונות וחומרים אחרים ובמשך חודש וחצי עיכלתי אותם. בניתי פרופיל של יובל, אולם תחושת חוסר נוחות ליוותה אותי בגלל אי־התאמה בפרטים הקטנים. כל חלק בפאזל נראה היה אותנטי, אבל משהו בתמונה הכוללת היה נראה לא טבעי.

"שלח לי SMS"

בסוף דצמבר יצרתי בפעם הראשונה קשר עם יובל. התקשרתי לטלפון הנייד שלו כדי לחשוף בפניו את העובדה כי כתבתי תחקיר מקיף וביקשתי לקבל את תגובתו. הזדהיתי כעיתונאי ולפני שסיימתי להציג את עצמי, הוא אמר לי: "תפסת אותי ברגע לא כל כך נוח. שלח לי SMS ואני אחזור אליך". יובל לא חזר אליי והפסיק לענות לטלפונים שלי.

דקות ספורות לאחר השיחה, התקשר אליי גורם מסוים ושאל אותי - "דיברת עם יובל? על מה דיברתם? מה הוא אמר? למה דיברת איתו?". במסגרת החיסיון העיתונאי - זהותו תישאר חסויה.

בשלב זה נהפך התחקיר הסודי לגלוי, ולכן כבר לא היתה מניעה מלהתקשר לגורמים הנמצאים עם יובל בקשר יומיומי - קרובי משפחה, חברים ועורכי דין. מטרת השיחות היתה מצד אחד לשאוב עוד מידע עליו ובמקביל, בהנחת עבודה שקרוביו יספרו לו על תוכן השיחות והשאלות שהם נשאלו - לבקש ממנו תשובות לתחקיר. בסופו של דבר צילי, אשתו של יובל, כבר הסכימה לשוחח איתי בטלפון, אבל רק כדי להסביר שהם לא ידברו ולא יגיבו וביקשה שאניח להם לנפשם ולא אכתוב עליהם דבר.

הגיע טלפון מפתיע

מיד לאחר שיחות הטלפון עם צילי, קיבלתי טלפון מאותו גורם - שזהותו כאמור תישאר חסויה - ששאל: "למה דיברת עם צילי? על מה דיברת איתה? מה היא אמרה לך?".

ביום שבת, 2 בינואר, בשעת בוקר מוקדמת במיוחד התקשרתי בפעם האחרונה לצילי כדי להציע להם את זכות התגובה. הבחנתי בקולה שהיא נשברה, אולם התשובה נותרה שלילית. כעבור כמה שעות קיבלתי טלפון מפתיע. יובל היה על הקו. הוא פתח את השיחה בבקשה שאסביר לו מה פתאום נזכרתי בו אחרי כל כך הרבה שנים של שקט מצד התקשורת. הוא המשיך לדבר ללא הפסקה במשך חמש שעות ברציפות.

במשך כל אותן חמש שעות שיחה עם יובל התקשר אליי הגורם הנ"ל שבע פעמים ברצף בשיחה ממתינה - ככל הנראה רצה לברר על מה אני מדבר עם יובל. כמובן, לא עניתי לו, המשכתי לשוחח עם יובל - השיחה היתה מרתקת.

כשהתחלתי לחשוף בפניו את המידע העולה מהתחקיר שהכנתי, התברר שחלק מהמידע שנמסר לי עליו לא היה מהימן. יובל הצליח להוכיח במסמכים את טענותיו כי חלק מהמידע נמסר מאינטרסים זרים ושקופים של אלו שסיפקו את המידע.

לאחר שעות ארוכות של שיחת רקע אמרתי לו שסיפור חייו כפי שהוא מציג אותו מרתק ולא נחשף מעולם, וכי אני רואה עניין לציבור בפרסום הדברים. הוא פחד מאוד מההשלכות של החשיפה - פחד שחשיפת הדברים תגרור פגיעה פיזית בו או בקרוביו, אולם לבסוף הסכים להתראיין.

למי להפנות אצבע מאשימה

חלק מהסכמתו של רן נבעה מההבנה שאם יהפוך את האיום על חייו לגלוי, הרי שכל מדינת ישראל תדע כלפי מי להפנות אצבע מאשימה אם יקרה לו משהו. מעט אחרי חצות הפעלתי את מכשיר ההקלטה והתחלנו בראיון. הראיון הסתיים בשעה שלוש לפנות בוקר של אותו יום ראשון.

בבוקר למחרת התקשר יובל עוד פעם: "אני רוצה להגיד לך שעכשיו, כשהוצאתי את הדברים החוצה, אני מרגיש טוב. אני מרגיש שאני עושה את הדבר הנכון. יכולת מבחינתך לכתוב בתחתית התחקיר שלך 'אין תגובה', אבל אתה היית הוגן, הפעלת עליי לחץ עד שנשברתי ודיברתי. עכשיו אני מודה לך על כך. 15 שנה אני שומר את הדברים בבטן ואתה הצלחת לשבור אותי, לגרום לי לדבר, להוציא את הכל החוצה".