המהפך שבין שבע לתשע בבוקר: עבאס החליף את בנט

עבור גוש החלפת ביבי זרחה היום השמש בשעה תשע, כשהתברר שרעם הגיעה לחמישה מנדטים. וברגע הזה החליף מנסור עבאס את נפתלי בנט. בשבע בבקר העביר בנט את נתניהו למספר הנכסף של 63. בתשע הוא כבר הספיק ל-59 בלבד, ועבאס הפך לאיש המפתח שבכוחו להעביר את ביבי לחוף המבטחים. ייתכן שרכבת ההרים או השדים הזו תמשיך לדהור ומספרי המנדטים במכונת המזל הזו ימשיכו להסתחרר. אבל, כרגע, כשבא לשכונה הבחור החדש, עבאס, אנחנו במשחק חדש. עד שיגיע המשחק החדש יותר.

נתניהו, בשלב זה של נתוני תשע בבוקר, יזדקק לכישורי קוסמות מופלגים כדי להלחים את בן גביר לעבאס בקואליציית ימין על מלא פלוס המוסלמים השמרנים. לפני הבחירות הוא פעל כדי להחיות את הכהניסטים ולפרק את המשותפת. וזה הצליח מעל המשוער. הציונות הדתית נכנסה, המשותפת התפרקה וההימור על עבאס הצליח מעל המשוער: הוא רץ בנפרד והתרסק. ואז בתשע בבוקר הוא קם לחיים כעוף החול האגדי, שמט את הקרקע מתחת לקואליציית ימין על מלא עם בנט והציב עצמו בין הגושים ככוח הממליך החדש.

בנט מצביע. כבר לא לשון המאזניים צילום: אלי דסה

ומי תרם לעבאס את חמשת המנדטים? בעיקר החרדים שירדו מ-19 (ש"ס 10 ויהדות התורה 9) ל-16 (9 ו-7 בהתאמה). וגם הליכוד ובנט. עבאס התמנף על חשבון קואליציית הימין. זה הסיפור שבין שבע בבקר לתשע.

וכמה הערות על תוצאות הביניים.

בני גנץ. קמפיין הרימון והאלונקה הצליחו. נדמה שנקודת המפנה בהחייאתו של ראש הממשלה החליפי היה הראיון עם אמנון אברמוביץ. גנץ נתן בראש גם לתקשורת שהציגה אותו כרפה שכל רופס רק בגלל שאין בו את התחמנות הביריונית שכה נערצת על התקשורת. ובמקרה שלו, הסגנון אמנם נימוסי אבל בהדרגה הקשיח את עמדתו מול נתניהו. שכב על הרימון כשצריך, הטיל רימון כשצריך. הציבור התחבר למסר הזה וגמל לו בשמונה מנדטים.

העבודה ומרצ. השמאל צמח למספר דו ספרתי לאחר שהאיחוד בין העבודה למרצ הניב בבחירות הקודמות שישה מנדטים בלבד. מסתבר שעדיין יש קונים לאידיאולוגיה שמאלית, אפילו כשיש דמיון רב בין שתי המפלגות. ההסבר כנראה הוא בגיוס קהלים חדשים, במיוחד הצעירים שהצביעו עבודה. איתן כבל סיפר שהצביע ליש עתיד ושיקף את הסתייגות הוותיקים ממיכאלי אבל הצעירים התלהבו כי שלטון נשי פחות מאיים עליהם. ואפילו לא הריץ-רץ בין אנשים לאנשות.

יש עתיד. עפר שלח, פרשן לא אובייקטיבי, אמר שיש עתיד נבלמה בתקרת הזכוכית של המסרים העמומים שאלא אומרים דבר, שבורחים מבשורה אידיאולוגית, מהצגת אלטרנטיבה מוצהרת לשלטון. ייתכן שהבריחה הזו הפריחה את האגף השמאלי של הפוליטיקה (העבודה ומרצ), ובזכות לפיד עלה השמאל למספר דו-ספרתי. בכל מקרה, לפיד זכה בהישג המפוקפק של המפלגה השנייה בגודלה. ולמה מפוקפק – כי אף אחד לא באמת זוכר את סגנו של בר-כוכבא. יש עתיד חייבת בחשבון נפש איך פורצים את תקרת הזכוכית הזו. אולי להחזיר את שלח (לא יקרה). כרגע יש ללפיד משימה דחופה יותר: למנוע מעבאס ללכת עם ביבי. ואולי גם לגייס אותו ליום שאחרי השבעת הכנסת לטובת חוק שימנע מנאשם בפלילים להקים ממשלה.

הציונות הדתית. נתניהו הצליח להפיח חיים פרלמנטריים, ואולי גם שלטוניים, בקבוצה המסוכנת ביותר לחברה הישראלית, לעתידה ולמעמדה. קבוצה גזענית, הומופובית קיצונית. קבוצה שיעדיה המוצהרים הם חורבן המדינה הדמוקרטית-ליברלית. כרגע הכהניסטים אינם לשון המאזניים וגם זו סוג של נחמה. נחמה שמתגמדת ליד תמרור האזהרה הבוהק שבעצם כניסתם לכנסת.

גדעון סער. סער המשיך והעמיק את מגמת הצלילה שבישרו לו הסקרים. התרסקותו מוסברת בכך שלא הצליח באמת לגרד מספיק בוחרים מהליכוד. הנבחרת שלו, מלבד שאשא-ביטון, נראתה חיוורת ביותר. והסיפור העמוק יותר הוא שאין סליחה ואין תוחלת למי ש"בוגד" במשפחה וגם – אין יותר ליכוד ממלכתי, ליברלי, חילוני - יש רק מפלגת ביבי.