פתיחת נתב"ג: הממשלה התעצלה, בג"ץ הוריד אותה לקרקע המציאות

בג"ץ ביטל היום - בנימוק שהיא בלתי חוקתית - את התקנה שקובעת מכסה של 3,000 נוסעים נכנסים לישראל ביום, ואת התקנה הדורשת אישור ועדת חריגים טרם יציאה מישראל עבור מי שאינם מחוסנים או מחלימים.

ואולם אחד מנימוקי השופטים נשמע מעט בעייתי; "ככל שיוטלו בעתיד הגבלות חדשות כלשהן על הכניסה לישראל והיציאה ממנה", נכתב, "יש לבסס אותן על תשתית עובדתית מקיפה ועדכנית ולהבטיח כי הן עומדות כנדרש במבחנים החוקתיים".

תשתית עובדתית היא דבר חשוב ונחוץ, במיוחד לממשלת הפרטאץ' ששולפת את הפתרונות המהירים והנוחים לה. אבל הנימוק האמיתי שמתחייב כאן הוא שלא ניתן למנוע חזרת ישראלים לישראל. לא ניתן למנוע את חזרת בעל הבית לביתו. השופטים מיטיבים לתאר את קדושת הזכות הזו. "הבית זה מקום שאם אתה צריך לשוב אליו תמיד פתוחה בו דלת לקראתך", מצטטת הנשיאה אסתר חיות את המשורר נתן יונתן. וכותב השופט יצחק עמית: "הזכות החוקתית של אזרח ישראל לחזור לארצו ולמולדתו ולבית אביו היא יותר מזכות חוקתית. היא המהות של החוזה הבלתי כתוב בין מדינת ישראל לבין אזרחיה ובשעת צרה ומצוקה נגע ומגפה, דלתי תהיה פתוחה בפניך, עיר מקלט שאליה תוכל תמיד לשוב".

ועדיין, הזכות "אינה מוחלטת". ומדוע? בגלל קדושת האיזונים. תמיד יש איזה ערך או אינטרס שיש לאזן מול הזכות. ערך ואינטרס שמכרסמים במוחלטותה. "בשיטתנו המשפטית אין זכויות מוחלטות", כתב השופט עמית. זו אמירה קלאסית של שופטים שמסרבים להיכבל בידי "זכויות מוחלטות", שמא יצוץ איזה חריג, איזה יוצא מהכלל, דרמטי וקיצוני במיוחד שבשמו תישלל זכות החזרה מאזרח ישראלי שיצא מהארץ. קשה לחשוב על חריג כזה. במיוחד לא במקרה הנוכחי. אפילו הווריאנטים הערמומיים ימ"ש לא סיפקו את החריג והעילה.

אסתר חיות צילום: עמית שאבי

השופטים נימקו את הביטול בחפיף הממשלתי. לווריאנטים ממילא כבר ניתנה ההזדמנות להיכנס לישראל כפי שכתב השופט עמית: "סגירת שערי נתב"ג כמוה כסגירת האורווה לאחר שהסוסים כבר נכנסו". והסגירה מעכשיו לעכשיו הותירה הרבה ישראלים בחו"ל ללא התרעה וללא אפשרות להתארגן. ובכמה ישראלים מדובר? גם את זה ביררה המדינה רק לאחר שהשופטים ביקשו נתונים לגבי מספר התקועים בחו"ל.

שלושה נימוקים נתנה המדינה לסגירת נתב"ג: חשש מחדירה לישראל של וריאנטים שעמידים לחיסונים; מגבלות הנוגעות לקיבולת הנבדקים בנתב"ג; והיעדר דרך אפקטיבית לפקח על הנכנסים שימלאו אחר הוראת הבידוד. נימוק הקיבולת הוסר, ונשאר השילוב של שני הנותרים: מגבלות האכיפה, במיוחד על בידוד ביתי, לנוכח החשש מפני חדירת וריאנטים חדשים. ד"ר שרון אלרעי-פרייס הדגישה זאת בחוות דעתה לבג"ץ: "הבסיס לפתיחה בטוחה של השמים יהיה מציאת מנגנון לווידוא בידוד החוזרים מחו"ל". אלא שבמקום להתאמץ ולאמץ מיד פתרונות אכיפה (שחלקם אכן גובשו בהמשך) כמו הגדלת מספר המפקחים על הבידוד, הגדלת מספר ביקורי הבית, פיקוח טלפוני וצמידים אלקטרוניים, מיהרו לסגור שערי שמים. "לטרוק בחוזקה את דלתות הכניסה לישראל", כדברי השופט עמית שאפילו נידב הצעות משלו: "להעלות באופן דרסטי את שיעור הקנסות למפרי בידוד שחזרו מחו"ל, לקבוע עבירה פלילית מיוחדת בנדון, ולהפגין יד קשה וזרועה נטויה כלפי חוזר מחו"ל שהפר את הבידוד למען יראו וייראו".

נתב"ג צילום: יריב מנור

המדינה בחרה בהגבלת הכניסה כאמצעי ראשון ולא אחרון, כי התעצלה לחשוב על פתרונות יצירתיים יותר, חששה מהיעדר כוחה לאכוף, פחדה, כהרגלה, מקבוצות מסוימות באוכלוסייה, ובעיקר - עקב הנחת המוצא המתועדת שלה שמרבית אזרחי ישראל אינם שומרי חוק ולא יצייתו לחובת הבידוד.

וכך, מכל הסיבות הלא נכונות נהפכה ישראל למדינה היחידה בעולם שסגרה את שעריה בפני אזרחיה. למדינה היחידה שמותירה את אזרחיה. שנקטה את הצעד הדרקוני ביותר שניתן להפעיל.

בג"ץ קבע שהאמצעי לא מידתי ולכן בטל. אז זהו, שהאמצעי הוא לא סתם לא מידתי הוא מהנוראים והמפלצתיים ביותר שיכולה מדינה להפעיל. אין מנוס מהמסקנה שמה שמתחיל עם מעקבים לא מידתיים של השב"כ, נמשך בסגירת לא מידתית של שערי המדינה ומי יודע איפה זה ייגמר.