בנט רחוק מלאמץ את מודל הכלכלה הסינגפורית

כהקדמה לכתוב, צריך להבין את תפיסת העולם הסינגפורית: היא אומרת אנחנו קטנים מדי, מבחינה גיאו-פוליטית אנחנו מוקפים באויבים (מלזיה ואינדונזיה התנגדו באופן גורף לעצמאות סינגפור), ולפיכך אנחנו לא מייצרים עימותים ומנסים כמיטב יכולתנו להכיל עימותים.

בנוסף, התפיסה הסינגפורית אומרת כי יכולתנו להתחרות בעולם מוגבלת, לפיכך יש לבנות יתרון יחסי בתחרות העולמית דרך התייעלות פנימית באמצעות שני מרכיבי חוץ עיקריים: האחד - שיתופי פעולה בינלאומיים (סינגפור היתה הגורם המרכזי ביצירת ארגון הסחר האסייתי של מדינות קטנות ובינוניות ומאוד פעילה בו), וכמדיניות היא מגיעה לכל מקום שבו נדרשת עזרה הומניטרית.

כיתה בסינגפור. חינוך הוא בראש סדר העדיפויות צילום: רויטרס

המרכיב השני בבניית היתרון היחסי הוא היעזרות בכישרונות ויכולות בינלאומיים. כך הושקע  מאמץ  רב בהבאת חברות רב-לפעילות בסינגפור. היום בסינגפור יש יותר מ-8,000 מטות של חברות רב-לאומיות (הדרך להישג זה עברה ביצירת אקלים בטוח בכל הנושאים, החל מביטחון אישי - סינגפור היא המדינה הכי בטוחה בעולם - ועד לביטחון פיננסי, והובלה בשמירה על קניין רוחני) ומערך תמיכה מיועד לכל חברה המתמקד בצרכיה המיוחדים.

דגש נוסף הוא חקיקה נכונה בנושא רישיונות עבודה לזרים. התפיסה הכללית אומרת שככל שהמעסיק המקומי מוכן לשלם שכר גבוה יותר, כך תרומתו של העובד לכלכלה גבוהה יותר. לפיכך נקל (המדינה) את כניסתו - כלומר עובדים בשכר גבוה מקבלים בתהליך מהיר מאוד אשרות עבודה ואישורי שהות לכל המשפחה. ההטבות פוחתות עם השכר. כך, פועלי בניין נכנסים לפי הקצאה שנתית הנגזרת מצורכי המשק, והרישיון ניתן לפרק זמן קצוב (בדרך כלל 9 חודשים) וכמובן ללא משפחות (רק להשוואה, ישראל נותנת היתרי עבודה אך ורק לעובדים בעלי תרומה נמוכה ביותר - סיעוד, חקלאות, ומעט בנייה. לא ניתנים היתרים לפעילות בעלת ערך מוסף גבוה כמו ההייטק).

הנדבך הנוסף במדיניות הכלכלית הוא בתחום התשתיות - סינגפור כבר 20 שנה מובילה עולמית בתחום תשתיות תקשורת. בתחום התחבורה ארחיב באנקדוטה אמיתית, המשקפת את תפיסת העולם: לפני יותר מ-20 שנה צוות לאומי בדק את נושא המינוע ותשתיות הכבישים בסינגפור, והמסקנות היו שכדי להגיע לרמת מינוע ותשתיות כמו בעולם המערבי, תשתית הכבישים שתפסה אז 15% משטח האי, צריכה להתפתח עד כדי 25% משטח האי. מאחר שזה אינו סביר, התקבלה שורה של החלטות ברמה הלאומית. בהן: לא מגדילים את התשתית התחבורתית (כבישים ומחלפים). כמובן שמתחזקים ומשפרים אבל לא מרחיבים, מספר המכוניות באי קבוע ללא גידול (איך זה מנוהל, זהו סיפור נוסף של ניהול לאומי הגיוני), ויסות קפדני של כלי הרכב במרכז העסקים, והרחבה משמעותית של התחבורה הציבורית, בעיקר הרכבת התחתית.

בתהליך של 10 שנים המטלות הללו כמעט והושלמו

הסקטור הציבורי בסינגפור הוא כנראה הטוב בעולם, כבר בבתי הספר מסומנים הכישרונות הבולטים שמטופחים לכיוון של שירות ציבורי (השכלה גבוהה בכל מקום בעולם במימון ממשלתי וכו'). יש טענה שאינה כה הזויה שהשירות הציבורי בסינגפור דומיננטי מדי. השרים ממונים לפי יכולת, לכל שר יש רשימת יעדים שנתית הידועה לציבור, וחלק ממשכורתו תלוי בהצלחתו (בשביל הפרופורציה, בישראל לשר האחראי על קידום יתרונה של ישראל בתחרות העולמית – שר הכלכלה - אין מושג בנושא, ומרבית אלו שנשאו במשרה אפילו אינם דוברי אנגלית).

צ'יינטאון סינגפור צילום: שאטרסטוק

בנושא הקרוב ללבי - היתרון היחסי היחיד (למעט ביטחון) שיש למדינת ישראל הוא במספר תחומים של תעשיית הידע. מדינת ישראל היא הנמוכה ביותר! מבין המדינות המערביות במימון ממשלתי של מחקר ופיתוח. לאחר שהגענו, בסינגפור, למערכת מאוד יעילה, תומכת פריון, עם שחקנים חזקים, ניתן היה להוריד את רמת המיסוי מאחר שהיו עודפי גבייה, וניתן היה "לשחק" בין רמות המיסוי ובין העודפים התקציביים. כמובן שבצמוד לכך כמעט ואין תופעה של הכנסות בלתי מדווחות (הון שחור), וזאת כי בסינגפור מערכת החוקים אינה מחמירה יותר מאשר בישראל אבל האכיפה מאוד נוקשה ללא משחקים.

להכרזה הפומפוזית של נפתלי בנט ושותפיו על אימוץ מודל הכלכלה הסינגפורית בדרך של הורדת מסים כמובן שאין כל קשר עם המציאות, וזאת בכל תחום. הם אינם מתכוונים לשנות את סדר העדיפות הלאומי, לא מסוגלים להתמודד עם יכולות הניהול של המערכת הממשלתית וכמובן, נכון לרגע זה, לא נראה שהם יודעים איך לקדם את נושא הפריון.

שוקי גלייטמן הוא מדען ראשי לשעבר וקונסול כבוד של סינגפור בישראל