שופרסל מציגה: קופה רושמת מי לא מחוסן

1. שופרסל הודיעה כי מאפריל תאפשר להגיע לעבודה רק לעובדים מחוסנים או למי שיציגו בדיקת קורונה שלילית אחת ל־72 שעות. רשת הקמעונאות היא המעסיק הגדול הראשון שכופה על עובדיו התחסנות כתנאי להעסקה, בנימוק שמוטלת עליה "חובה לדאוג לשלומם ובריאותם של עובדיה ולקוחותיה".

עידוד חיסונים ראוי להערכה. ועדיין, איום במניעת הזכות להתפרנס מ־18 אלף עובדי הרשת, אלא אם יתחסנו או ייבדקו בתדירות מטרידה, הוא צעד נוסף במדרון החלקלק של כרסום בזכויות הפרט תחת המטרייה של מאבק בקורונה. עד כה הכרסום נעשה על ידי הריבון. כעת הוא מתחיל להיעשות גם על ידי מעסיקים רבי־כוח, שרואים בעצמם ריבון של עובדיהם.

2. אני התחסנתי מפני קורונה. עד כדי כך, שנמניתי עם אלה שעמדו מחוץ לקופת חולים בתור ל"שאריות". גם כל בני משפחתי התחסנו, ואני ממליץ למי שאני פוגש לעשות זאת. בעניין החיסונים אני אדוק למדי, מדאגה אישית ומתוך כבוד לקולקטיב שאני חי בקרבו.

סניף שופרסל צילום: יאיר שגיא

המדינה מצדה נמנעה עד כה מלהטיל חובת חיסון. בחלוף יותר משנה מפרוץ המגפה וכמעט 3 חודשים מתחילת מבצע החיסונים, הריבון לא חייב להתחסן: לא מורות שפוגשות את התלמידים למשך שעות ארוכות מדי יום, לא נהגי אוטובוס, לא מלצרים, לא קופאיות או סדרנים בסופר, ועד השבוע שעבר אפילו לא רופאות, רופאים ואחיות בבתי חולים. אפילו בצה"ל לא הוטלה חובת חיסון גורפת.

אפשר להתווכח אם ראוי היה לחייב, אבל הזהירות הזאת אינה מקרית. דמוקרטיה נזהרת בזכויות היסוד של אזרחיה, ובפרט חופש העיסוק שלהם, פרטיותם וחירותם. הפגיעה בהן צריכה להיעשות בצמצום האפשרי, גם כשהמניע הוא מאבק במגפה גלובלית. הזכות של אדם על גופו היא כמעט מוחלטת. וכך צריך.

3. ישראל היא מקרה ייחודי. החיסון פה נגיש יותר מבכל מדינה אחרת, וגם ההיענות לו שוברת שיאים. ועדיין הממשלה נזהרת מלחייב - או אולי מתקשה לקבל החלטות. כך או כך, אזרחים יכולים להחליט על גופם בעצמם.

אלא שלתוך הריק הזה מתחילים לחלחל מעסיקים פרטיים, ולא במקרה שופרסל היא הראשונה. היא עושה את זה כי היא מסוגלת. יש לה 18 אלף עובדים שתלויים בה לפרנסתם, וכפי שנכתב בדו"ח השנתי שפרסמה בשבוע שעבר, "שכרם של רוב העובדים מבוסס על שכר המינימום".

עובדי שכר מינימום אינם נהנים מכרית ביטחון, רובם לא יכולים להרשות לעצמם להפסיק לעבוד, ותחת מגפת האבטלה גם אינם נהנים מגמישות תעסוקתית. כאשר שופרסל מתנה את המשך העסקתם בהתחסנות, היא בפועל כופה אותה עליהם (האלטרנטיבה של בדיקות קורונה פעמיים בשבוע, יותר מ־100 פעמים בשנה, אולי מנוסחת יפה משפטית אך אינה חלופה אמיתית לאורך זמן).

4. מדוע איציק אברכהן, מנכ"ל שופרסל, מרשה לעצמו לנהוג בעובדיו באופן שאפילו המדינה אינה מרשה לעצמה? כי החברה שהוא בראשה חזקה ונהנית מפריחה נדירה. הכנסות שופרסל ב־2020 חצו את הרף של 15 מיליארד שקל. הרווח זינק כמעט ל־400 מיליון שקל. באופן אירוני, תוצאות השיא הללו נבעו בעיקר מהגידול האדיר בצריכת מזון בקורונה. גם אברכהן עצמו נהנה מהריצה שלנו לסופר, ושכרו האמיר ל־8.7 מיליון שקל, ממש כמו מנכ"לי הבנקים בימים הפרועים.

איציק אברכהן צילום: אוראל כהן

עם כל כך הרבה כסף ובלי בעל בית מעליו, ייתכן שמנכ"ל שופרסל צבר ביטחון מופרז. הרשת הרי עשירה דייה כדי להציע לעובדיה צ'ופר כלכלי תמורת חיסון, במקום לנופף מעליהם בחרב הפיטורים. זה עשוי היה להיות יעיל יותר, ובטח פחות רכושני. אברכהן בוודאי מאמין באפקטיביות של בונוסים, אחרת לא היה לוקח לעצמו השנה מענק של 2.4 מיליון שקל.

שופרסל אומרת שכבר כעת רוב עובדיה חוסנו. מה היה קורה אילו היתה מבטיחה לכל עובד מתחסן בונוס נאה, נגיד 1,000 שקל? העובדים היו מרגישים שמתייחסים אליהם בכבוד, ואילו לרשת זה היה עולה לכל היותר 18 מיליון שקל. די זניח לחברה שהוצאות השכר השנתיות שלה הן 2.25 מיליארד שקל. ובכל זאת אברכהן בחר לטפל בעובדיו לגופם, תרתי משמע.

5. "שיח פריבילגיות" כבר נמצא על השולחן. הדרכון הירוק מקנה הטבות למתחסנים, והוא יעודד עוד אזרחים לעשות זאת כשיבקשו לטוס לחו"ל או ללכת להופעה. גם מי שכועס על ההבחנה הזאת בין אזרחים יכול להכיר בפער בין מניעת פריבילגיה (הופעה) לשלילת הזכות להתפרנס (פיטורים). גם כך נושא החיסונים טעון מאין כמותו. הוא עוסק בזכות הטבעית על גופנו מול הסיכון שמטיל אדם לא מחוסן על הסובבים. הוויכוח המורכב הזה צריך להתנהל בין אזרחים לבין עצמם, ובינם לבין רשויות השלטון.

מנכ”לים עסוקים ברווח לבעלי המניות, לא בהגנה על חירויות הפרט. הם קוראים מאזנים, לא מסות של לוק והובס. גם כשהם טוענים להגנה על בריאות העובד, מותר לחשוד בקיום מניעים נוספים. התעסקותם בחיסונים בכפייה היא הידרדרות מסוכנת - גם של חירויות הפרט וגם במאזן הכוחות בין מעסיקים לעובדיהם.