שלטון האלימות

המצב בו תלמידי כיתות ז'–י' יושבים כבר שנה בבית, בלתי נסבל. ישראל היתה צריכה לקיים דיון בשאלה האם החינוך נמצא ראשון בסדרי העדיפויות, ונפתח לפני הכל. היא לא מקיימת אותו כי החלטה כזו תימנע אפשרות להיכנע לקבוצות לחץ, ואין חירות חשובה יותר לרה”מ לראש הממשלה הנאשם מחירות הכניעה לקבוצות לחץ.

אבל המצב הזה אינו מצדיק את הקריאה של 15 ראשי הערים הגדולות והעשירות למרד חינוך. אין שום דרך להסביר למה ל־15 ראשי הערים האלה מותר מה שלרב חיים קנייבסקי אסור. העובדה שהפעם המסיתים לעבריינות הם ראשי הערים של מגזר הרוב החילוני, רק מחמירה את הבעיה. גם אם המרד - כמו כל הפעלת כוח במאבקי הקורונה - יצליח לקצר את התקופה של הילדים בבית, הוא עדיין פעולה בלתי נסבלת.

כיתה סגורה צילום: רויטרס

צריך להיות ברור - לא מדובר במרד נגד שלטון עריץ על זכויות יסוד. מדובר במאבק נגד ממשלה חוקית שמימשה את זכותה לקבוע סדרי עדיפויות בהקצאת מפגשים בין אנשים בתקופת הקורונה. השאלה שנדונה היא פתיחה של החטיבות שבועיים קודם או אחר כך. גם לא היה שום מאבק ציבורי שמצדיק את הפרת תקנות הקורונה.

חלק מתלמידי ז'–י' שייכים לקבוצת גיל מדבקת ומדביקה, בוודאי בתקופת המוטציה הבריטית, והם לא מחוסנים. הורים לתלמידי חטיבות הביניים הם בדיוק קבוצת הגיל שהתחילה להתחסן אחרונה. כלומר, ראשי הערים יוצרים על דעת עצמם סיכון לאירוע הדבקה המוני שעלול להוביל לסגר נוסף ולסגירת מערכת החינוך. איך זה יתרום לתלמידי חטיבות הביניים, לא ברור.

השיעור באנטי־אזרחות שמקבלים תלמידי בית הספר הוא שמדינת ישראל מתנהל בשיטת שלטון קבוצות הלחץ האלימות. בשיטה הזו כל מי שמאיים יותר ואלים יותר, מנצח, וטובת הכלל תמיד מפסידה. מה שיהיה קשה מאוד להסביר לתלמידים זה מדוע הם צריכים לשמור על החוק, אם ראשי העיר שלהם וגם חלק מהמנהלי בתי הספר והמורים, מקבלים פטור.