גם בתי השקעות צריכים פיקוח

ב־15 השנים האחרונות הפכו בתי ההשקעות בישראל לשחקנים מרכזיים בתחום הפיננסים. נכסיהם צמחו משמעותית בעקבות הרפורמות והגאות בשווקים, והם מנהלים כיום מאות מיליארדי שקלים מכספי הציבור. ציון דרך להתעצמותם היה בסוף השבוע כאשר אלטשולר שחם חתם על עסקה לרכישת בית ההשקעות פסגות, מה שצפוי להביא את היקף נכסים המנוהלים על ידו ל־270 מיליארד שקל.

התעצמותו של אלטשולר שחם היא הזדמנות טובה לעשות תיקון חשוב בתחום הרגולציה ולהחיל פיקוח על בתי ההשקעות. הבנקים נתונים תחת הפיקוח של בנק ישראל, חברות הביטוח מפוקחות על ידי רשות שוק ההון, ואילו לבתי ההשקעות אין מפקח ייעודי. בעבר נעשו ניסיונות להחיל פיקוח על הענף, אולם מלחמות אגו בין רגולטורים על חלוקת הסמכויות מנעו זאת.

משה ברקת הממונה על רשות שוק ההון צילום: עמית שעל

אמנם כיום כספי המשקיעים בבתי ההשקעות אינם הפקר. כך למשל רשות ני”ע מפקחת על קרנות הנאמנות ורשות שוק ההון מפקחת על קופות גמל ופנסיה, אבל אין מי שמפקח על בית ההשקעות עצמו, על הממשל התאגידי, על יציבות הגוף המנהל. בעוד שכל חברות הביטוח (גם הפרטיות) מחויבות לפרסם דו"חות כספיים, בתי ההשקעות פטורים מכך, פרט לאלה הנסחרים בבורסה. בתי השקעות רבים אינם ציבוריים, ואנחנו לא יודעים מה מצבם הכספי או האם הבעלים שלהם חולבים אותם בדיבידנד.

לאורך השנים קיבלנו לא מעט דוגמאות לחשיבותו של פיקוח על הגוף המנהל. המקרים האחרונים היו התערבותו של יו"ר רשות שוק ההון בפעילותו של שלמה אליהו בחברת מגדל שהוא בעל השליטה בה או בניסיונות של בעלי מניות בכלל ביטוח להדיח את המנכ"ל.

ייתכן שאם היה פיקוח הדוק יותר על פסגות ומעקב אחרי ביצועיו הכספיים ואחרי היבטים של ממשל תאגידי, הרגולטור היה מתערב בזמן ומונע את סופו העגום של מי שהיה בית ההשקעות הגדול בישראל.