מה יקרה כשהעובדים יבינו שרכב צמוד כבר אינו משתלם?

"לא נחזור למשרד בקרוב", משפט זה נשמע בשיחות הזום של יותר ויותר חברות גדולות במשק שמבינות היטב שעם התפשטות הקורונה, העובדים הפסיקו להגיע למשרד.

עם התקבעות הקורונה כחלק מחיינו, העובדים הבינו שניתן לעבוד מהבית. עם התפשטותם של הווריאנטים השונים של המחלה, הבינו העובדים שחזרה למשרד, אם בכלל, תיעשה  בהדרגה, כנראה אי שם לקראת שלהי 2021.

גם בהנחה שבסופו של דבר הקורונה תהפוך לזיכרון כאוב בלבד, עדיין על עובדה אחת אין עוררין: המשק הישראלי לומד לעבוד מהבית. חברות שאכלסו בנייני משרדים יקרים בוחרות לצמצם את היקף משרדיהן. עם ההחלטה לצמצם את המשרדים מגיעה כמובן גם ההחלטה להגיע פחות אל מקום העבודה, ברכב.

בתחילת משבר הקורונה, אי שם במהלך החציון הראשון של 2020, נפוצו לא מעט שמועות, חלקן הגדול נכונות, על החזרה של רכבי ליסינג לחברות. הללו מיהרו כמובן להדגיש שהכל בסדר, אך למען האמת המיני משבר של ראשית 2020 נבע מפיטורי עובדים.

אבל המשבר היותר משמעותי של ענף הליסינג בימים אלה אינו נובע כלל מהפיטורים, אלא מהחלטה משותפת של המעסיקים ושל העובדים שלא להגיע יותר לעבודה על בסיס יומי שמשליכה בתורה על הצורך להחזיק במכונית ליסינג.

מכוניות ליסינג צילום: יריב כץ

בניגוד למכונית בבעלות פרטית, מכונית ליסינג נוסעת כפליים, ונתון זה מאומת על ידי הלמ"ס. הסיבה העיקרית, מדגישות כמובן חברות הליסינג, היא העובדה שמחזיקי הרכב הצמוד עובדים במקומות מרוחקים שדורשים מהם לנסוע כפליים.

מעבר לכך, חלק ממחזיקי רכבי הליסינג נהנים מרמת חיים סוציו-אקונומית גבוהה וגרים ביישובים מרוחקים מהמרכז. חלק מהם פשוט מנצלים את היכולת לנסוע בלי לשים עין על מד הדלק. ארגונים רבים אמנם מטילים מגבלת דלק, אך היא בכל מקרה הרבה מעבר למה שהישראלי הרגיל נוסע.

עבור התענוג, משלמים מחזיקי הרכב הצמוד. לשכר הברוטו מצטרף סכום שמייצג את שווי השימוש ברכב ולצידו מתווסף גם סכום שמייצג את שווי המעסיק, כלומר מה שהמדינה גובה על השימוש ובמקביל מה שהמעסיק גובה על השימוש.

כמה ירצו לוותר על המכונית?

בנקודה זו ניתן לחלק את משתמשי הרכב הצמוד לשתי קבוצות: אלה שגרים ביישובים מבודדים בדרום הארץ ובצפונה וחייבים להגיע לעבודה גם ליומיים בשבוע עם מכונית חדישה. אלה שבאמת זקוקים לרכב לצורך נסיעות לחוות שרתים מרוחקות בצפון הארץ. וגם אלה שפשוט לא מוכנים לחשוב בכלל על מכונית שאינה מכונית ליסינג מכיוון שמעולם לא היתה להם מכונית פרטית בבעלותם.

הקבוצה השנייה היא היותר בעייתית: הישראלים "ממוצעי הנסועה", אלה שגרים בגוש דן ונהגו לנסוע מדי יום לעבודה ובקושי הגיעו ל-20 אלף ק"מ בשנה. הממוצע הישראלי הוא כ-18 אלף ק"מ בשנה.

רשות המסים צילום: יובל חן

כעת, בעקבות סגירת המשרדים והצורך להגיע לעבודה רק פעם או פעמיים בשבוע לכל היותר, ישראלים אלה עלולים לחשוב פעמיים אם להמשיך את עסקת הליסינג.

אחרי הכל, הדבר היחיד שבאמת הפך את החזקת מכונית הליסינג לכדאית עבור לקוחות אלה היא ההגעה היום-יומית לעבודה. השאלה היא כמובן כמה לקוחות כאלה יש מבין כלל משתמשי הליסינג (כ-30%-40%  לפי הערכות) ואז - כמה מהם ירצו לוותר על המכונית.

עבור מעסיקים רבים, ניהול מערכת היחסים מול חברות הליסינג היא גם ברכה וגם קללה. מחד, חברות הליסינג מספקות למעסיקים שלוות נפש - המעסיק לא צריך לרכוש מכוניות, לא צריך לתחזק את המכוניות ולא צריך למכור אותן. מאידך, ברור למעסיקים שעבור התענוג צריך לשלם - דלק, תשלומים לחברת הליסינג ועוד גורמים מכבידים.

בשנת 2009 רשות המסים עדכנה בפעם הראשונה והאחרונה עד כה את שיטת חישוב שווי השימוש על הרכב הצמוד. עד 2009 השיטה פעלה לפי "מדרגות" של מחירי רכב. זה היה בימים שמכונית משפחתית נפוצה עלתה כ-115 אלף שקל.

משלהי 2009 השיטה השתנתה לחישוב של שווי שימוש לפי אחוז (2.48%) ממחיר הרכב. מאז מחירי רוב הרכבים זינקו בכ-30%, כיום מכונית משפחתית עולה כ-140 אלף שקל והמשמעות היתה כמובן רווח למדינה משווי השימוש. כלומר, דמי הביטוח הלאומי, מס ההכנסה וביטוח הבריאות עלו באופן ניכר.

המעסיקים יודעים זאת היטב, העובדים פחות. במצב כזה המעסיקים יידרשו כנראה להגיע מול העובדים להסדרים חדשים, כאלה שיכללו החזקת רכב, נושא שעד כה כמעט ולא בא לידי ביטוי בחברות גדולות שאינן ממשלתיות.

מה יקרה כשהרגולטור יבין?

הבעיה הגדולה ביותר אינה בעובדים או במעסיקים, אלא במדינה. המדינה אינה ממהרת לציין כמה כסף הכניסה לכיסה ממחזיקי הרכב הצמוד. אך בדיון של ועדת הכספים שהתקיים ב-2018 עלה שהיקף ההכנסות מדי שנה נאמד בכ-2 מיליארד שקל - כהיקף ההכנסות הרבעוני של המדינה מיבוא רכב בשנה נטולת קורונה.

בכל הקשור להכנסות מיבוא רכב, השוק פועל לפי חוק הכלים השלובים - הכנסה שנגרעת חייבת להתמלא ממקום אחר. כאן רשות המסים צריכה לעשות חשבון: האם "לזרום" עם הירידה הצפויה בשימוש ברכב צמוד ולוותר על הכנסות? האם להניח שמי שיורד מהמכונית הצמודה יקנה מכונית חדשה אחרת, מה שימלא את קופת המדינה?

או האם לשלוף את נשק יום הדין - הכלי שרשות המסים מחזיקה במחסניה אך לא משתמשת מחשש לזעם ארגוני המעסיקים: מיסוי על נסועה ומיסוי על שימוש בדלק. כלומר הורדה מסוימת של שווי השימוש ברכב הצמוד ובמקביל הטלת מס מוגדל על השימוש בדלק.

התרחיש שבו רשות המסים תסכים לוותר על הכנסות נראה בידיוני. הכנסות המדינה מיבוא רכב מוכרות היטב, מדובר במנגנון שעובד ומכניס לכיסי המדינה מיליארדי שקלים. אז מי שיבחר להישאר עם מכונית הליסינג יצטרך לקחת בחשבון את אופן חישוב שווי השימוש לרכב הצמוד.

אם ברשות המסים יוחלט שמי שישאר עם מכונית הליסינג יצטרך לכסות על אובדן ההכנסות מכל מי שיעזוב את הליסינג, ברשות יצטרכו להיערך למלחמת עולם שתתקיים בוועדת הכספים. ואם לא, כנראה שתימצא הדרך למסות בדרך זו או אחרת את מי שייבחרו בפתרון אחר כדי להגיע לעבודה.