הזיגזג של שמחון: בתי הזיקוק אולי ייצאו מחיפה, אך האזור עשוי להפוך למחסן הדלקים של ישראל
בישיבה בין בכירי מערכת הביטחון לנציגי המועצה הלאומית לכלכלה הציעו האחרונים, שתמכו עד כה בניקוי מפרץ חיפה מגורמים מזהמים, להשתמש בחלק מהשטח לאחסון דלקים מאסיבי. זאת מאחר שמדובר בקרקע מזוהמת שלא ניתן לנקותה בזמן סביר. חלק מבכירי מערכת הביטחון נחרדו מהפתרון שהוצע ומהסכנה האפשרית בעת מלחמה
לפני כשבוע נערכה ישיבה בין בכירי מערכת הביטחון לבין נציגי המועצה הלאומית לכלכלה בראשות אבי שמחון. בישיבה הוצגו התוכניות לגבי מפרץ חיפה ("מפרץ החדשנות"), אז התחוור לחלק מהנוכחים שאחד התרחישים שמציעים אנשי המועצה הוא אמנם לפנות את מתקני זיקוק הדלקים, שעיקרם שייכים לבן, אבל לא לפנות לחלוטין את השטח עליהם הם ניצבים כיום. מדובר בקרקע מזוהמת, חלקה משמשת את מגזר הדלקים מאז ימי המנדט הבריטי, וכלל לא בטוח שאפשר לנקות אותה במחיר וזמן סביר. לפיכך, אחד הפתרונות שהוצגו לאזור היה להשתמש בחלק מהשטח להצבת מכלי אחסון לדלקים שהמשק יזדקק להם, החל מבנזין וכלה בסולר. מדובר בכמות שתחליף את תפוקת בתי הזיקוק, ומאחר שנתח השוק של בזן בתחומי הסולר והבנזין הוא כ-60%, מדובר באחסון תזקיקים שונים ועד ל-6.5 מיליון טון לכל שנת עבודה.
אזור בתי הזיקוק במפרץ חיפה צילום: גיל נחושתן
אבי שמחון צילום: עמית שאבי
קראו עוד בכלכליסט:
- לאחר נפילה של 20% בביקושים לדלקים: בזן עוברת להפסד ברבעון השלישי
- אסדת הגז תמר נכנסה לעשרת המזהמים ביותר
- המדינה שוקלת להציע לבזן זכויות בנייה בשווי מיליארדים
עומדת אנשי המועצה לכלכלה בראשות אבי שמחון עומדת בסתירה להצהרות המקוריות שלהם לנקות את מפרץ חיפה מגורמים מזהמים. בנוסף, לאחר הפגישה טענו חלק מאנשי משרד הביטחון שהם נחרדו מהתוכנית - במהלך מלחמת לבנון השנייה אזור חיפה שימש כיעד טיווח אסטרטגי, ועתה בוחנים הצבה של מכלי אחסון ענקיים שישמשו את המשק בשגרה ובחירום, ואז יהיה צורך להתפלל שמערכה עתידית בין ישראל לשכנותיה לא תתגלגל לאזור חיפה. למעשה, רק באוגוסט האחרון בדיון בוועדה לביקורת המדינה נטען שרשות הכבאות עדיין אינה ערוכה לטיפול באירוע חומרים מסוכנים או שריפה שעלולה להירשם באזור מפרץ חיפה, אז איך יאחסנו שם דלקים בכזו כמות?
אזור בתי הזיקוק במפרץ חיפה צילום: גיל נחושתן הסיפור הזה הוא אחד מני רבים שמלווים גם את דיוני ועדת המנכ"לים לבחינת עתיד מפרץ חיפה. הוועדה הוקמה לפני כמה חודשים, ויצאה לדרך מבלי לקבוע לה מסגרת תקציבית. אחרי התפזרות הממשלה ההחלטה על עתיד המפרץ, ככל שתהיה, בהכרח תתקבל בהיעדר תקציב, כך שלא ברור מה יהיו שוות המסקנות שלה. חלק מהבכירים שהופיעו בפני הוועדה חוששים שהמסקנות נכתבו מראש, למרות שמדובר בנושא סבוך, עתיר רגולציה ועם השפעה מכרעת על המשק הישראלי לאורכו ורוחבו.
ראוי לציין - אם המדינה באמת תרצה לפנות את בתי הזיקוק היא חייבת להכין את הקרקע ולדאוג שסקטורים שונים לא ייפגעו בדרך. לא מדובר רק על הסולר של האוטובוסים או הבנזין של המכוניות, אלא גם על פעילות מאגרי הגז: מאגר לווייתן מעביר לבזן את תוצרי הפקת הגז (קונדסנט), שהם תוצרי הפקה אוטומטים יומיים. אם לא היה לאיפה לשנע את חומרי הגלם, הפקת הגז לא יכולה להתקיים. "לך תספר לחברת החשמל הירדנית שאתה לא יכול לספק לה גז כי אין איפה לאחסן את הקונדסנט מלווייתן", הסביר בכיר בסקטור, שמנסה להבין לאן מדינת ישראל מכוונת.
נושא אחר שעוד לא קיבל פתרון ישים הוא תחום התעסוקה. באזור חיפה יש כ-130 מפעלים שמעסיקים יחדיו כ-18 אלף עובדים. סגירת המפעלים שם מחייבת את הממשלה למצוא פתרונות לכולם, חלקם אזרחים בגילאים מבוגרים. חלק מהמנכ"לים בוועדה הבין משרדית הזכירו את סגירת מכל האמוניה בחיפה לפני כשנתיים, ואיתו את מפעלי קבוצת חיפה, כ-250 איש נשלחו הביתה. לשכפל את המודל הזה לכ-18 אלף איש משמעו פגיעה חמורה בכלכלה של מטרופולין חיפה.
זאת ועוד - אזור חיפה עתיר תשתיות תחבורה, והשנה יפעלו שם שני נמלים מסביב לשעון שנחשבים למוקדי זיהום עיקריים במטרופולין. על זה יש להוסיף את שדה התעופה המקומי, את המטרונית שעוברת הרחבות לערים שכנות, ואת מסילת הרכבת שתשלים את החשמול המלא שלה רק בעשור הבא. המסקנה היא שמשק הדלקים והזיקוק קיבל את כל הפוקוס, ואילו שאר הסקטורים נשארו "תלויים באוויר", מה שגרר את משרד האוצר להכנס לתמונה.
האוצר חושש לעתיד ההכנסות מענף הרכב
בנטרול שנת הקורונה, ענף הרכב נחשב לאחת מביצי הזהב של משרד האוצר. מדובר בתחום שמכניס כ-40 מיליארד שקל בשנה, חציו ממסי דלקים, עוד כרבע ממסי יבוא של מכוניות והשאר אגרות וחלפים. מדובר בכ-10% מהתקציב שאף אחד לא רוצה לגעת בו, ולראיה העלאת המיסוי על המכוניות ההיברידיות שאושרה לאחרונה - האוצר מפסיד כסף ממשבר הקורונה, אז הוא מפצה על ההכנסות ממקור אחר גם אם הדבר יפגע בניסיון לצמצם את זיהום האוויר (מחירי היברידיות עלו, ואלו מכוניות ידידותיות יותר לסביבה מרכב רגיל).
אבי שמחון צילום: עמית שאבי
ולכן, הכוונה לנטרל את בתי הזיקוק תוך ארבע וחצי שנים מהיום לא מתיישבת עם תוכניות האוצר. לתפיסתם צריכת הדלקים רק תלך ותגדל, ועד שהמשק כולו יעבור לרכב חשמלי (כלומר אין צורך בדלקים פוסיליים) ייקח עשור לפחות, אם לא שני עשורים. הפתרון של אחסון דלקים והישענות על מקורות זרים אולי אפשרי תיאורטית, אבל זאת בהנחה שמכירות הרכב החשמלי יזנקו, מספר עמדות הטעינה ירקיע שחקים, והמדינה תצליח לעודד שימוש ומעבר לתחבורה ציבורית, משימה שלא הצליחה לבצע עד היום ללא קשר למפרץ חיפה.
ואם כל השיקולים הללו לא מספיקים השלב שאף אחד לא מזכיר אותו הוא שלב הפיצוי. במועצה הלאומית לכלכלה הודו בעבר בפני כלכליסט שאם סוגרים את בזן (או עסקים אחרים) בכפייה, המדינה מחוייבת לתת לבעלים פיצוי. "אף פוליטיקאי לא ייתפס בצילום נותן צ'ק ענק לעידן עופר, וזה במנעד הרכב שבין איימן עודה לבצלאל סמוטריץ", אומרים בסביבת הוועדה. במועצה הלאומית לכלכלה מודעים למגבלה הזו, וכפי שנחשף ביוני האחרון בכלכליסט אחד הפתרונות שעלו הוא לפצות את משפחת עופר או בן בזכויות בנייה בקרקע שתתפנה. מדובר במיליארדי שקלים שעד שהם יזכו למימוש המדינה תאלץ אולי למצוא פיצוי ביניים. שווי בית הזיקוק לבדו, ללא מפעלי כרמל אולפינים או גדיב, דווח על ידי בזן בכ-6 מיליארד שקל, כאשר עלות ניקוי הקרקע שם נאמדת בעד 2 מיליארד שקל, ושיווק הקרקע הנקייה לבנייה אינו ידוע והטווח שהוצהר עליו בעבר נע בין 7-20 מיליארד שקל. לפיכך, תסריט אפשרי הוא לגלות ששוי הקרקע נמוך ממה שחשבו, אבל הפיצוי והניקוי יעלו יותר ממה שהמדינה קיבלה.
שמחון ירצה מסקנות, אפילו בלי תקציב
לפיכך, בכוונת חלק ממשרדי הממשלה להציע מודל חלופי שיעבוד בשיטת הסלאמי - אם המדינה רוצה לפנות את אזור חיפה היא חייבת לספק בלו"ז קשיח פתרונות לענף הרכב, האנרגיה, התעסוקה - ולקדם סגירה רק לאחר השלמת מהלך שיבטיח את יציבות המשק. אחד המתארים הוא לקבוע תאריך סגירה נדיב יחסית, ואז לנסות לחתור אליו ובמקביל להשלים את המהלכים הנדרשים - אחסון לגז בישול, הקמת נמל דלקים חדש, מתיחת קווי תשתית והולכת דלקים וגז, פתרונות למאגרי הגז, לתעסוקה, ומעבר מאסיבי של כלל צי הרכב הפרטי בישראל לשימוש בחשמל.
על אלה יש להוסיף בנייה של מתחמי מסחר לפני שהורסים את הקיים, כדי שביום שיסגרו את המפעלים אף אחד לא ישאר מחוסר עבודה. החשש הגדול הוא שבמדינה בה לוקח 50 שנה להקים קו רכבת עירוני בתל אביב, או 17 שנה לפתוח חצי מסילת רכבת חשמלית מירושלים לנתב"ג, מהפך כזה גדול בכל כך הרבה תחומים יארך שנים ארוכות. ממידע שהגיע לידי כלכליסט הכיוון הוא לקבוע את שנת 2035 כיעד סופי, כאשר יעדי הביניים יהיו 2025 עם השלמת תכנית לאחסון דלקים, שנת 2030 עם פתרון לתחומי התעסוקה והמסחר כולל טיפול בצי הרכב, ו-2035 להשלמת המהלך. כל זה כאמור, חייב להיות מגובה בתקצוב ראוי, חקיקה או החלטות ממשלה, ולו"ז מחייב, אחרת שום דבר מזה לא יצא לפועל.
כלכליסט חשף השבוע שמשרד האוצר כבר חולק על ההנחות והתחשיבים, כאשר השאלה אם צריך שם כ"כ מקומות דיור נותרה פתוחה. רשות מקרקעי ישראל כבר הקפיאה את המסקנות שהיא תגיש, אבל מבחינת יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה שמחון אסור לפספס את ההזדמנות, ולכן הוא מצפה לקיים ישיבה אחרונה ב-24 בינואר בהשתתפות מנכ"לי המשרדים בלבד. תהיה זו ישיבה מוגבלת, שלא לומר "נכה", כי היא תגיע למסקנה ללא תקציב או חקיקה שאפשר לקדם בימים אלו.
מי שיושב בצד וחושש מהבאות הם מנהלי בתי הזיקוק. החלטת ועדת מנכ"לים לקיים ישיבה אחרונה בסוף ינואר - גם בהיעדר תקציב או ממשלה יציבה - עלולה לפרסם המלצה אמורפית בדבר סגירה שתחייב אותם להתייחס לעובדה שהמדינה סוגרת להם עסק שהופרט לה רק בעשור שעבר. בבזן אולי יבחנו לצאת למאבק משפטי בטענות שונות, אבל האפקט המיידי של המלצת סגירה עלול לזעזע את מחזיקי האג"ח השונים, תחת הידיעה שהמדינה מכוונת לסגירה מתישהו. למעשה מדובר בסגירה של המפעלים שאחראים לתזרים המזומנים של החברה, עשור וקצת לאחר שהמדינה נתנה את רישיון העסק.
