העיקר המבוגרים, ולעזאזל הילדים

מכל הרעות החולות שהביאה עימה מגיפת הקורונה, על דבר אחד ספק אם תמצא מחילה: על ניצול כוח המרות של דור המבוגרים כלפי הילדים ועל הפגיעה בהם.

לאחרונה הזדמן לי לשמוע על זוג הורים אשר מזה תשעה חודשים מונע מילדיו כמעט כל יציאה מהבית או מפגש חברתי, אם אלו אינם הכרחיים. ניתן להניח שבימים כתיקונם, סיפור דומה היה זוכה לככב בראש מהדורות החדשות, ולזעזע את כולנו. אך אלו ימים אחרים. ימים של שיבוש דעת. ימים חולים. לשאלתי, האם לא ראוי לשקול פניה לרשויות הרווחה, גורמי האכיפה, מישהו או משהו שיושיע את הילדים מהמציאות הבלתי נתפסת שנכפתה עליהם, נעניתי באמירה כמעט מחויכת: "על מגיפת הקורנה שמעת?! זו בחירתם וזו זכותם!"

כיתה סגורה במהלך הסגר הראשון צילום: רויטרס

ואכן, במציאות המשובשת המתקיימת עתה בעולמנו, נעילתם של ילדים בבתיהם במשך תשעה חודשים תמימים, במרחב שנע בין שלושה חדרים, מטבח וסלון, זוהי פעולה הנתפסת כלגיטימית בעיניהם של לא מעטים. שהרי כידוע, בחוץ משתוללת מגיפה.

אלא שכפי שיודע כל בר בי רב, הילדים שלנו חסינים מפני רעות המגיפה הזו. לא עליהם אנו מבקשים להגן אלא על עצמנו. ובשם ההגנה על עצמנו, אנו נכונים להקריב את טובתם ולעתים אף להסב להם נזק רב. וזהו למעשה שיקוף של המדיניות בכללותה, כפי שבאה לידי ביטוי מאז הגיח וירוס הקורונה לחיינו. אנו, המבוגרים – בעלי הכוח הבלתי מוגבל על ילדנו, רשאים ויכולים לעשות בהם כרצוננו. דעתם אינה נשמעת, בוודאי אינה נחשבת. נזקי הנפש הנגרמים להם בשל ההגבלות והאיסורים הרבים שאנו מטילים עליהם (להם מתווספים לעתים גם נזקי גוף של ממש) בטלים בשישים.

בעולם הישן, זה שהתקיים אך עד לפני מספר חודשים, היו אלו דווקא המבוגרים שראו זאת כחובתם העליונה לגונן ולהבטיח את שלומם ורווחתם של ילדיהם. בשל כך, וכדרך הטבע, הורים הקריבו את טובתם האישית, כלכלתם, נוחות חייהם, ולעתים אף את בריאותם וחייהם עבור ילדיהם. זהו הצו המוסרי הבסיסי שכולנו גדלנו עליו. ילדים זקוקים להגנתנו, ואנו מחויבים בהגנתם.

והנה, הכל התהפך באחת. הילדים הפכו למגינם של המבוגרים. בתי ספר נסגרים. מפגשים חברתיים נאסרים. ילדים קטנים נכפים לעטות מסכות משך ימים ארוכים (מחזה שבשל שכיחותו הרבה הפכנו כהים למשמעויותיו והשלכותיו הקשות), ורבים מהם ננעלים בבתים. ימים כלילות. שבועות כחודשים. כאילו היו אחרוני האסירים. חלקם אף נתונים במציאות קשה של אלימות והזנחה, ובאין מושיע.

מה אירע לנו שהפכנו כה אטומים ומנוכרים אפילו לילדינו שלנו? האמנם יש בינינו מי שאינו מבין בשכלו הישר את מהותו, עוצמת, משכו ונזקו של הסבל המתמשך שאנו כופים על ילדינו?

בני האדם תמיד ידעו להתפצל למדכאים ומדוכאים. דת אחת נגד האחרת, גברים נגד נשים, לבנים נגד שחורים, וכיוצא באלו רבים אחרים. עתה, למרבה הצער, עדים אנו למציאות שבה "המבוגרים" הפכו למדכאים והילדים למדוכאים. וזהו דיכוי בלתי מוצדק ובלתי מוסרי. אנחנו המבוגרים בעלי הדעה, השליטה והיכולת לאכוף את רצוננו. הילדים הם כחומר בידינו. ואנו נוהגים בהם כמי שכל תכליתם הוא להבטיח ולשמר את טובתנו.

יש ודאי שיאמרו: בעניין זה, המטרה מקדשת את האמצעים. יש להעדיף את סבלם של הילדים על מותם של מבוגרים רבים. האמנם? מדוע שלא יתכבדו המבוגרים ויגנו על עצמם (באמצעות בידוד, מסכות ושמירה על ריחוק) תחת הפגיעה הקשה בילדים והגבלת חירותם?!

בימים אלו "טובת הילד" נסוגה מפני טובתנו. חירותו נסוגה מפני תועלתנו, ובריאותו הפיסית והנפשית נסוגה מפני בריאותנו.

ילדנו חסינים מפני ההשפעות הקשות של וירוס הקורונה, על כך כמעט כולם מסכימים. זה אנחנו, מתי המעט מבין המבוגרים, שבאמת פגיעים. הבה נשוב למושכלות יסוד ראשונים. הבה נגן על עצמנו, בעצמנו, וכפי יכולתנו. הבה נניח סוף סוף לילדים.

דותן רוסו הוא ד"ר למשפטים, מרצה למשפט ופילוסופיה. כתובת לתגובות: dotanrousso@yahoo.com