אמור לי מיהו חברך זה כבר לא מספיק

נראה שבמחלקת ייעוץ וחקיקה הפנימו שבמקום מתן שיקול דעת רחב מאוד לשרים וסגניהם בהגדרת מיהו חבר, מהו חבר ואיפה צריך להיזהר, צריך להגביה את חומת ההפרדה. לבדוק ולפשפש באינטרסים ומכלול הזיקות לפני ההסדר ולא לתת אמון מלא בהצהרות בלי בדיקה מינימלית.

עובדה שאפשר אחרת. ליצמן לא יוכל יותר לעסוק בענייני נדל"ן ודיור של חסידיות גור, שהאינטרסים הרבים שלה בתחום נחשפו בעבר ב"כלכליסט", אחרי שהואיל לדווח על קשר עם עסקנים וקבלנים מהקהילה שחברים במוסדות הדיור של גור; כץ לא יעסוק בנושאים בעלי השפעה על חבר ילדותו, יזם ההייטק אבינועם נובוגרוצקי, לאחר שנתן פומבי לקשר; וקיש, שנמצא בקשרי חברות של כ־25 שנה עם ד"ר יוסי גולד - יצרן מותג הערק המוביל בארץ עלית הערק - לא יעסוק בנושאים שעשויים להשפיע עליו במשרד הבריאות. אולי ההצהרה שלו באה באיחור. כפי שנחשף ב"כלכליסט", כחבר כנסת הזמין קיש מהכנסת מחקר על השפעת רפורמת המיסוי על אלכוהול על יצרנים מקומיים, בלי לחשוף את הקשר. אבל טוב שכסגן שר זה כבר על השולחן.

שר השיכון יעקב ליצמן וסגן שר הבריאות יואב קיש צילומים: אוהד צויגנברג, עומר מסינגר

ניסיון מר

השינוי במשרד המשפטים מגיע על סמך ניסיון מר שנצבר שם. כך למשל, חקירת המשטרה ורשות ני"ע שהובילה לכתב האישום בתיק 4000 חשפה ניגוד עניינים חריף שבו היה מצוי ראש הממשלה בנימין נתניהו. בתקופתו כשר התקשורת, במקביל לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו חתם, אישר וקיבל החלטות בעלות השפעה רבה על כיסו של בעל השליטה בבזק שאול אלוביץ', ששלט גם באתר וואלה. לאלוביץ', מיטיבו של נתניהו בתחום הסיקור התקשורתי, היה אינטרס כלכלי ברור ומובהק בעניינים שבתחום האחריות של נתניהו.

ניסיון דומה הגיע גם מחקירת פרשת המניות של חיים כץ, מי שהיה מעורב בחקיקת תיקון לחוק ני"ע שעה שלחברו ופעיל שוק ההון מוטי בן ארי היה עניין אישי בו.

כל זה לא התיישב עם הגישה שרווחה במשרד המשפטים עד כה. גישה זו ראתה בהסדרים כלי עזר לנבחרי ציבור, מתוך אמון מלא וניסיון לכוון אותם בעדינות לדרך הישר. מקרים שכאלה, שאמנם היו קיצוניים ולכן טופלו במישור הפלילי, הוכיחו שמשהו חייב להשתנות. שאמון הציבור בשלטון ובמוסדותיו לא יכול להסתפק בניסוחים כלליים וחתימה על התחייבות לא להיות בניגוד עניינים.

עיקר ההבנה היא שחבר זה מושג אלסטי ושהגדרות ששימשו בעבר, כמו אם הוא בא לביתך או לא, פחות רלבנטיות כיום. אם נתניהו ובני משפחתו דיברו מדי יום עם בני הזוג אלוביץ' על איזה תמונה, כותרת, או סיפור יופיעו עליהם בוואלה, אי אפשר לטעון שזהו קשר חסר משמעות שלא מעמיד את נתניהו בניגוד עניינים.

הפתרון הוא לבדוק מראש, או לפחות להכניס לראש של השרים שכדאי להתייחס ברצינות לשאלון ניגוד העניינים ולדווח ביד רחבה. שעדיף לא להסתיר.

אפשר גם אחרת

לגישה הזאת, בצורה קיצונית הרבה יותר, יש אחיזה ארוכת שנים בשלטון הפדרלי האמריקאי. חוק מ־1978 מטיל חובת הגשת הצהרה שנתית על כלל עובדי הציבור הבכירים, ובהם הנשיא, סגנו והמחוקקים. זאת כוללת נכסים, התחייבויות, מקורות הכנסה, סכום הכנסה, תפקידים בתשלום ולא בתשלום, מתנות ועבודה קודמת. מחלקה מיוחדת בממשל בודקת לפני את כל הזיקות האפשריות ומגבשת הסדרים. אין אמון אוטומטי, יש סדר ופיקוח.

החוק האמריקאי מעיד על גישה נוקשה מאוד, הנובעת מחשש שעוצמה שלטונית משחיתה. לכן, בארה"ב בונים חומה גבוהה שתגן על הציבור. פחות שיקול דעת, הרבה יותר קווים ברורים.

הגישה בישראל, לעומת זאת, הרבה יותר חופשית, פתוחה ומקלה. נותנים אמון מלא מראש, השרים והפקידים הבכירים מצהירים על מה שנראה בעיניהם שצריך להצהיר והצהרות נכסים של שרים יושבות בכלל אצל מבקר המדינה, למקרה שיקרה משהו. אף אחד לא בודק, בוחן, מוודא או מתחקר מראש. לפי גישת משרד המשפטים עד היום, הם רק באים לסייע לשר להבין איפה אולי יש לו בעיה.

מראש, לא בדיעבד

לכל גישה היתרונות והחסרונות שלה. אבל הדיון הפילוסופי הפך כנראה קצת פחות רלבנטי בישראל בשנים האחרונות, שבה אמון הציבור במוסדות השלטון נמצא בשפל גדול. על פי מדד הדמוקרטיה הישראלי, פרויקט בן 17 שנה של המכון הישראלי לדמוקרטיה ומרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות במכון, 58% מהנשאלים ב־2019 חשבו שהשלטון בישראל מושחת. ואלה חדשות רעות מאוד.

במקום שבו הציבור נכווה פעם אחר פעם, הגיע הזמן לשינוי גישה. להטיל מראש את כל האחריות לשקיפות וגילוי על נבחרי הציבור - זה כנראה פטנט שכנראה לא ממש עובד. כדי לחזק את אמון הציבור בשלטון, כדאי לתת דגש גדול יותר על בדיקה ובחינה מראש — ולא בדיעבד - של הצהרותיהם על גישות וזיקות. וכשמזהים חבר קרוב, צריך לחשוב ולחקור מה בקשר הזה עלול להוות בעיה בעתיד. שינוי כזה היה יכול לחסוך הרבה צרות.