המירוץ לפרקליט המדינה: השופטת העצמאית, החבר מהצבא או המועמד הפנימי

את רשימת המועמדים לתפקיד פרקליט המדינה ניתן לחלק לארבע קטגוריות: שופטים מחוזיים, בכירים מהפרקליטות ומח"ש, סניגורים מוכרים וכאלה שלא שמעתי מעולם את שמם. כמי שכותב כ־30 שנה בענייני משפט, עד היום לא נתקלתי במועמד לתפקיד בכיר – פרקליט מדינה, שופט עליון, יועץ משפטי לממשלה – שמעולם לא שמעתי את שמו. חשבתי לרגע שהבעיה אצלי, ופניתי לעזרת החבר גוגל, אבל גם הוא לא ממש סייע. לפחות הוא קצת הרגיע – גם הוא כמעט לא שמע, אז כנראה שלא פספסתי משהו חשוב.

מדוע אנשים שאין להם הרזומה, הרקורד והסיכוי מגישים בכל זאת מועמדות? התשובה הרגילה היא שגם מועמדות לתפקיד בכיר היא ציון דרך מרשים לקורות החיים ולאתר המשרד. ובכל זאת, מתגנבת דאגה מטרידה כי שמות קטנים למינויים גדולים כבר אינם חיזיון נדיר. מבקר המדינה, למשל. 

המשנה לפרקליט המדינה שלמה למברגר השופטת מיכל אגמון־גונן השופט ירון לוי, עו"ד עפר ברטל ועו"ד אייל בסרגליק צילומים: עמית שעל, דור אדוט, אוראל כהן, יאיר שגיא

וכבר למדנו על התחביב של השלטון להטריל במינויים הזויים כמו אסנת מארק בוועדה לבחירת שופטים. ואפילו למדנו שכל 11 המועמדים יוזמנו לראיון. כנראה בגלל החשש שלא ליפול בדחייה על הסף של מישהו כי הוא ימני או שמאלני. לכן, במקום להודיע למועמדים יעל תותחני, רונית לירן־שקד ואלי פוקסברומר "תודה על פנייתכם, אבל לכו לבזבז זמנו של מישהו אחר", הם יוזמנו לראיון וישטחו בפני הוועדה את בקיאותם במשפט פלילי, חוקתי ומינהלי, ידברו על התיקים הגדולים שניהלו, ינמקו את תפיסת הניהול שלהם. וחברי הוועדה יסתכלו זה על זה ויתמהו: איך מעולם לא שמענו ולא ידענו על החברים האלה.

ותהיות קיימות גם מהצד השני של ספקטרום ההתאמה – שני השופטים המחוזיים המוערכים מיכל אגמון־גונן וירון לוי. המסורת עד היום היא שפרקליט מדינה מתמנה מתוך משרד המשפטים, לעומת יועצים משפטיים שבאו מבחוץ (למעט מזוז). אגמון־גונן היתה מועמדת לעליון ולוי לנשיא המחוזי בתל אביב. סביר להניח שלא היו מתבזים במועמדות סרק אלמלא נרמז להם שהפעם, יותר מתמיד, נפתח חלון ההזדמנויות למינוי חיצוני. לא בטוח שהפתיחות הזו היא נחלתה של הפרקליטות, ולא בטוח שהמוטיבציות של הממשלה הן ממש ראויות. אבל, נדמה שהציבור הרחב, ככל שניתן להעריך, היה מקדם בברכה רענון בהנהגת הפרקליטות.

רוח חדשה שתאוורר קצת את העורקים שנסתמו בחוסר סבלנות לביקורת, בהתכנסות פנימה, בתחושת ההתקרבנות, ב"פאולים" הקטנים והגדולים שהולכים ומצטברים.

אגמון־גונן היא מועמדת מעניינת במיוחד. מצד אחד, היא "מוכתמת" בשני "פשעים" שאין עליהם כפרה אצל הימין הישראלי. היא היתה עוזרת משפטית של אהרן ברק (אולי תהיה התיישנות אחרי 30 שנה?), והיא בדרך כלל בעד זכויות אדם. אלא שמצד שני, ברק והזכויות לא ממש סייעו לה בקידום לעליון כי הממסד השיפוטי לא מחבב את נטייתה לעצמאות ולאיתגור המערכת. לפחות על כישוריה כמשפטנים מבריקה, יעילה ורב־תחומית אין מחלוקת.

אלא שנטייתה של אגמון־גונן לעצמאות עלולה להוות מכשול אצל הבוס וראש ועדת האיתור אביחי מנדלבליט. מבחינה זו הסיכוי לשופט לוי גדול יותר. לוי הוא גם חבר ותיק של מנדלבליט מתקופת שירותם בפרקליטות הצבאית, מה שמחזק את הסיכוי שלוי התייעץ עם היועץ לפני הגשת מועמדותו, ואולי אף קיבל ממנו יותר מברכת הדרך.

ואיך זה מתיישב עם הדעה הרווחת שלפיה מנדלבליט תומך במשנה לפרקליט המדינה שלמה (מומי) למברגר? בהמשך ניישב גם זאת. מנדלבליט מחויב ללמברגר עוד מהזמן שהכריז עליו כמועמד היחיד שאין בלתו, לאחר שפרקליט המדינה שי ניצן הלך ושר המשפטים אמיר אוחנה הגיע. מצד שני, מנדלבליט שידוע כמנהל חשבונות מדופלם, לא שכח ללמברגר את עמדתו המחמירה נגדו בתחילת פרשת מסמך גלנט־הרפז, השד שלא יורד מכתפו של היועץ.

ויש הטוענים שתמיכת היועץ נתונה דווקא לפרקליט מחוז חיפה עו"ד עמית אייסמן, שסוחב עמו עננה קלה בגלל הערה שספג על התבטאות סקסיסטית לא הולמת. לא משהו חמור במיוחד, אבל משהו שמחייב שאיכויותיו יהיו ברמה כזו גבוהה שיש בהן להכריע מועמדים שלא דבק בהם רבב כלל. וספק גם אם מנדלבליט, בנוסף לשאר צרותיו, רוצה שיטיחו בו עכשיו שהוא גם מוחל על כבודן של נשים.

ברשימה שני סנגורים מוכרים, עפר ברטל ואייל בסרגליק. שניהם טיפלו בתיקים בעלי פרופיל גבוה. לא ברור אם הבלטת ייצוג אלאור אזריה בידי בסרגליק נועדה לסייע או להכשיל את מועמדותו. בכל מקרה, לבסרגליק היו תיקים במשקל יותר גבוה.

לברטל, שהציל את שולה זקן משנות מאסר ארוכות, יש האישיות, המנהיגות והמזג המתאימים. הוא ידוע כמבקר של המערכת, אבל כזה שבא מאהבה. ויש לו גם חוש הומור, מצרך נדיר במסדרונות סלאח א־דין. ועם זאת, גם אם נראה שהמערכת פתוחה לשינוי, הקפצת סנגור לראשות מערכת התביעה היא גשר אחד רחוק מדי.

בראש ועדת האיתור עומד היועמ"ש מנדלבליט וחבריה הם נציב שירות המדינה פרופ' דניאל הרשקוביץ, מ"מ מנכ"ל משרד המשפטים עו"ד סיגל יעקבי, נציגת עורכי הדין עו"ד רחל תורן ונציג האקדמיה פרופ' אורן גזל אייל מאוניברסיטת חיפה. הוועדה ממליצה והממשלה בוחרת. בעבר התעקשו היועצים, ראשי הוועדה, להמליץ על מועמד אחד בלבד, ובכך להכתיב לממשלה את הבחירה. כמובן שאם נלך לבחירות, הבחירה תידחה שוב, והממשלה מטעמי שיתוק פוליטי יכולה גם שלא לאשר את המועמד או המועמדים שייבחרו בוועדה. אבל, אם התהליך יתגלגל כסדרו, אין מניעה, ואפילו ראוי להמליץ על יותר ממועמד אחד. והפעם יש סיכוי שכך אכן יהיה – שניים או שלושה שמות מבין החמישה הבאים: למברגר, אייסמן, לוי, אגמון־גונן וברטל. זו חמישיית הגמר.