האם ההסכמים עם האמירויות מסכנים את אילת?

בעוד הציבור הרחב נפעם מהסכמי השלום והנורמליזציה הנחתמים עם נסיכויות המפרץ אך אינו מודע כלל למחיר המלא שתשלם ישראל במשך דורות. מנהיגינו להוטים לשווק לציבור את ההסכמים הללו רק כהישגים מדיניים של התקבלותה של ישראל בקרב מדינות האזור, שאך זה מקרוב היו עוינות כלפיה. השיווק באופן מאלחש את חושיו הביקורתיים של הציבור מלהבין את הסיכונים הגלומים לישראל בהסכמים אלה, שבדיעבד יתברר מחירם האמיתי וההרסני.

ובכן, במה הדברים אמורים?

אחת היוזמות השאפתניות שהולכות ונרקמות במחשכים עם החתימה על הסכמי אברהם נוגעת לסחר העולמי בנפט. העולם מכוון לכלכלה נטולת פחמן כך שבאופן לא מפתיע, ממהרות המדינות הללו להיערך לניצול מרבי של משאביהן. המדינות הללו לא גילו את ישראל היום ולא מאהבת ישראל זה בא. ישראל לעניין זה היא רק האמצעי להגיע לאמריקה ולאירופה ובכך למקסם רווחים. האם ישראל תצא מכך רק נשכרת? לא בהכרח.

על פי היוזמות החדשות עתיד סחר הנפט של מדינות המפרץ למצוא לו נתיב חדש ויעיל יותר מנמל אילת אל נמלי הים התיכון, באמצעות התשתית של חברת קצא"א. המשמעות היא הפיכת ישראל לאוטוסטרדת נפט בין לאומית.

 זוכרים את הדליפה בשמורת עברונה בשנת 2014? הצינור אותו צינור וקצא"א אותה קצא"א, חברה נטולת שקיפות ופיקוח שמתנהלת במחשכים עם סטנדרטים משלהם. אם לפני שש שנים דלפו "רק" כ-50 מיליון ליטרים של נפט, הרי לאחר מימוש החזון השחור כל אסון כזה, ויקרו עוד אסונות כאלו, יהיה חמור עשרות מונים. כל מכולה היא חלום בלהות: תרחיש כזה מחסל באופן סופי את המפרץ הקטן עליו שוכנות ערי תיירות אילת ועקבה וכן התיירות שנבנתה לאורך סיני בשטח המצרי.

אילת צילום: ערן גרנות

השאלה החשובה שצריכה להישאל היא מי ירוויח מזה בסופו של דבר? התשובה: לא האזור. ראשית חברות האנרגיה שמובילות נפט מהמפרץ הפרסי לכיוון אירופה יגזרו קופון נאה. השימוש בצינור יחסוך להן את המעבר היקר בתעלת סואץ ויאפשר להן להוביל את הנוזל השחור במיכליות ענק, מה שהן לא יכולות כיום. הגורם השני שירוויח סכומי עתק הוא אותה קצא"א. לאזרחים יישאר מעט מאוד.

חשוב להבהיר: הפעלת מסוף הדלקים של קצא"א באילת בהיקפים כאלו היא מכה קשה לעיר ולאזור כולו. שונית האלמוגים, שכמעט נכחדה לאחר פתיחתו המקורית של המסוף והשתקמה אך בקושי במשך כ-30 שנה, לא תשרוד מכה נוספת. אין תקדים בעולם למכליות שפורקות נפט פחות מקילומטר מחופי רחצה. התיירות תגווע והפעילות המזהמת גם לא תייצר משרות חדשות.

רשות שדות התעופה השקיעה מאות מיליונים בבניית שדה תעופה בינלאומי חדש, תיירנים השקיעו מאות מיליונים בתשתיות תיירות, עיריית אילת אישרה תוכניות פיתוח תיירותי ואזרחי מרשימות לשנים הקרובות שאת כולן אפשר יהיה לזרוק לפח כשהנפט יתחיל לזרום.

העיר שנכנסה לרשימת ערי המפרץ היפות בעולם תהפוך לעיירת תיירות נטושה וענייה. יתרה מזו, בשנת 2005 לאחר מאבק עיקש הוציאה המדינה את כלובי הדגים מים סוף בטענה שהם עלולים להרוס את השונית והתיירות וגרמה לנזק כלכלי אדיר לישובי הערבה, אז עכשיו מותר להרוס את השונית והתיירות? ועוד פי כמה וכמה.

התרפסות מול חברת הענק שברון

ומה באשר לגז? כן, אותו גז שישראל התברכה בו אך הודות לאופן הניהול השערורייתי אזרחיה לא ממש נהנים ממנו. כעת, נוסף חטא על פשע, מדינת ישראל מתרפסת מול חברת הענק שברון. בתכנון - צינור חדש שיורד דרומה, ואמור להזרים גז טבעי דווקא לאזור שהכי פחות צריך אותו – מרחב אילת.

תוכנית צינור הגז לאילת הוכנסה בדלת האחורית, כחלק מתכנית הסיוע להתמודדות עם הקורונה. התירוץ: אספקת גז למפעלים המקומיים. העלות: כ-700 מיליון שקל. התועלת: חיזוק הפרפריה.

דליפת הנפט בשמורת עברונה ב-2014 צילום: טל שחר

גז הוא אולי הדבר האחרון שאילת והערבה צריכות. האזור מספק כיום כמעט את כל צרכי החשמל שלו מאנרגיות מתחדשות. בקרוב יוטמעו טכנולוגיות אגירה שיאפשרו לכל אזור הערבה עצמאות אנרגטית ממקורות מתחדשים, בלי תלות בדלקים מזהמים. עלות הייצור של קילו-ואט חשמל מהשמש מגיע אף לפחות מ-15 אגורות. משרד האנרגיה בעצמו הכריז רק עכשיו על יעד שאפתני של 30% אנרגיות מתחדשות עד 2030. איך זה משתלב עם המשך פיתוח מואץ של תשתיות לשינוע אנרגיה מדלקים פוסילים מזהמים ויקרים?

ישראל ניצבת בצומת דרכים מדינית, כלכלית, סביבתית ואנרגטית. מצד אחד אנחנו רואים פריחה של אנרגיות מתחדשות, עם פיתוחים טכנולוגיים פורצי דרך וחלחול של ההכרה בחשיבות הקריטית של הפחתת השימוש בדלקים מזהמים, על רקע התחממות כדור הארץ. מצד שני, נדמה שבכל צומת כזו ישראל בוחרת תמיד באינטרסים של שליטה ובחברות אנרגיה גדולות ומזהמות. זו לא השקעה בעתיד. ילדינו ייאנקו תחת הנטל במדינה מזוהמת, חולה ומשועבדת. חלון ההזדמנויות לחמוק מהעתיד הזה הולך ונסגר. ומפרץ אילת המיוחד? קסמו יילך וידעך ותישאר אגדה אורבנית לדורות הבאים.

הכותבת היא מנכ"לית אילת-אילות אנרגיה מתחדשת