במקום פתרונות נקודתיים, הממשלה נתנה אגרוף בבטן לכל הציבור

1. ההחלטה שקיבלה הממשלה על סגירת המגזר העסקי - בניגוד לעמדת הפרויקטור, פרופ' רוני גמזו, ובניגוד לעמדת הנגיד, פרופ' אמיר ירון, היא החותמת הסופית לכך שממשלת האחדות הזו היא הדבר הגרוע ביותר שקרה לנו. ממשלת אחדות מטבעה, ככזו שאמורה לייצג את כל העם אמורה לנצל את המנדט שלה ולקבל החלטות קשות ולא פופולאריות - כך שהאשמה תוטל על כולם באופן שווה. ההחלטה שהתקבלה הלילה בדיוק הפוכה. במקום להתמודד עם מוקדי התחלואה ולסגור את בתי הכנסת או למצוא מתווה ריאלי לתפילות החליטה הממשלה לתת אגרוף בבטן לכל הציבור, בצורה שלא הייתה כדוגמתה בהיסטוריה של מדינת ישראל. 

ההחלטה הזו שיורקת בפרצוף לכל בית קפה בבנימינה, מסעדה בבית שערים או חנות כלי כתיבה קטנה בגבעתיים או כל עסק אחר שנמצא בישוב שאין בו תחלואה משמעותית, היא הפעם השלישית שבה הוכיחה לנו הממשלה הזו שהיא לא ראויה. לא ראויה להתקיים ובטח שלא ראויה להיקרא ממשלת אחדות. הוכחה לכך שבכניסתו לממשלה גנץ הפר את כל התחייבות בדיוק כמו אורלי לוי אבקסיס, לא למען הציבור ולא למען המלחמה בקורונה. הפעם הראשונה הייתה כמובן ההחלטה להקים את הממשלה הכי גדולה בהיסטוריה של המדינה. אחדות אין משמעה לרצות את כל חברי המפלגות, אלא את רוב העם. הפעם השנייה הייתה עם ההחלטה העלובה לאשר את דחיית אישור התקציב לסוף דצמבר ובכך לפגוע בשירות שמקבל הציבור ולדחות כבר עכשיו את תקציב 2021 מה שרק יפגע עוד יותר בשירותים הממשלתיים בדגש כמובן על הרווחה והעמותות שנתמכות על ידי המדינה. ההחלטה אמש נכנסת לאותה רשימה שצריך לרשום על כל אחד מהגב של השרים בממשלה הנוכחית שלא ראויה להקרא משרתי ציבורי.

מימין שר האוצר ישראל כץ וראש הממשלה בנימין נתניהו צילום: עמית שאבי

2. כץ נכשל אתמול בלילה בניסיון שלו להשאיר את המגזר העסקי פתוח. כמי שאחראי על הכלכלה ויצטרך לתת את הדין ביום שאחרי משבר הקורונה, הוא מבין את גובה הנזק שלה. נזק של סגר מלא בתקופת החגים מוערך על ידי הכלכלנית הראשית באוצר ב-10.2 מיליארד לשבוע. כל

שבוע מעבר מוערך בכ-17 מיליארד שקל. הכשלון אפילו צורב יותר לאור ההצהרות שלו אתמול על אמנות המעסיקים ו"הלב הפועם של הכלכלה" - תוכניות שהיו אמורות לשמור על המשק פתוח. כץ, שהתנגד בממשלה, הוא כמובן לא האשם בכך, זו בראש ובראשונה אחריותו של ראש הממשלה נתניהו. בשנים האחרונות הפקידות הבכירה הזהירה שוב ושוב ממצב בו שר האוצר הוא ראש מפלגה אחת וראש הממשלה ראש מפלגה אחרת. המירוץ אחר החלטות פופוליסטיות והמנעות מלקיחת אחריות הסבה נזק רב למשק (למשל עם דחיית העלאת גיל הפרישה לנשים או הפחתות המסים שנעשו בניגוד לעמדת גורמי המקצוע). אולם כעת נראה כי ייתכן ופוליטיקאים ממולחים כמו כחלון הבינו קצת יותר טוב מהפקידות הבכירה בכל הנוגע לעבודה מול נתניהו.

המוטיבציה של נתניהו שמודאג כנראה מההפגנות יותר מאשר מהקורונה מדוברת וברורה לכל מי ששומע אותו ואת אנשיו. השאלה היא איך ההחלטות מתקבלות בכל זאת. במציאות של נתניהו אין ציבור יש מפלגות ושותפים. נתניהו מפחד ממרד של המפלגות החרדיות בעקבות הכעס של הרחוב החרדי. מאידך, כץ לא מאיים על נתניהו בשום צורה. למרות שנתניהו שלח אותו לעבוד ואז צפצף עליו, הסיכוי לביקורת מבפנים או ניסיון התססה של השטח בליכוד מצידו של כץ הוא אפסי שכן האסטרטגיה של כץ היא לשבת בשקט ולצבור מוניטין (מה שלא בהכרח קורה כרגע) עד ליום שאחרי נתניהו. קרב המאסף של כץ עכשיו הוא סביב ההגדרה "מקום עבודה חיוני". אלוהים נמצא בתקנות כמו שאומרים שוב ושוב פקידים בממשלה. בסגר הקודם הצליח להכניס באב"ד לרשימה גם את ענפי הבנייה והתעשייה המייצאת למשל, שהם אולי חשובים לפעילות המשקית אבל לא באמת "חיוניים" בהגדרה היבשה של המילה. השאלה כמה ענפים כעת יצליחו אנשי האוצר להשאיר פתוחים יכולה להיות מכרעת