בדרך לארוחת הסגר: שיהיה לנו ראש ולא רק זנב

אין כמו משבר רציני או אווירת ערב חג כדי לרענן את האתוס הישראלי. אנחנו טובים במשברים, לפחות זה מה שאנחנו מקפידים להגיד לעצמנו. המחלוקות מסולקות הצידה גם אם לזמן מה, והערבות ההדדית נוסקת לשמים.

בחגים, המסורת והמשפחתיות, שני ערכי יסוד בהוויה הישראלית, מצליחות להשכיח את מהומת האלוהים שהתרחשה ממש לפניהם. ברגע אחד, תפילת כל נדרי, תקיעה בשופר או ארוחת החג המשפחתית, ישראל נאחזת בשורשים העמוקים ביותר שלה, כאלו ששום משב רוח פוליטי לא יכול לעקור. ואז הגיעה הקורונה.

רה"מ נתניהו צילום: אלכס קולומויסקי

היעדר המנהיגות זועק

במלחמת יום הכיפורים, כשהצבא הסורי שטף את רמת הגולן ודיבורים על חורבן בית שלישי החלו להישמע אצל מנהיגי השעה, היה זה דרג השטח, יאנוש בן גל ואביגדור קהלני בעמק הבכא, ואריאל שרון בתעלה, שעצרו בגופם את המפלה. היכן שההנהגה כשלה, השטח תיקן.

במשבר הקורונה שתוקף בריאותית וכלכלית, הרופאים והעסקים נלחמים כאריות כדי להציל את המדינה מחדלון מנהיגיה. כה גדול הוא החידלון, שדי בכמה ציטוטים ממסיבת העיתונאים התורנית של המנהיג כדי לתארו: "אני מבטיח לכם, נעבור את זה יחד. חילונים, חרדים, ערבים, דרוזים". בצר לו, לאחר שנים שבהן הוא מחרחר פילוג ושנאה, שולף ראש הממשלה את הקלף שעבד במשברים הקודמים – אחדות בעת משבר.

בסגר הראשון זה עבד. המילים הצרובות אצל כל אחד ואחד מהישראלים כמו כניסה מתחת לאלונקה, מלחמה, ורק ביחד ננצח, עשו את העבודה, הציות להוראות היה כמעט מלא והורדת התחלואה הצליחה לכסות על מחדלי הזנחת מערכת הבריאות לאורך השנים, על הכאוס בחינוך או על תוכנית תעסוקה צולעת. בסגר השני המילים הללו נמסות בחום של ספטמבר.

הזיכרון עוד טרי, והציבור לא בולע בשקיקה את המסרים וההוראות מבלפור. קשה יותר להאביס אותו במניפולציות רגשיות או לנופף בהסכמי שלום חגיגיים. בלי תוכנית יציאה מסודרת, בלי תוכנית פיצויים רחבה ומושכלת, בלי סדר במערכת החינוך, ובלי שומרי סף המפקחים על עבודת הממשלה, היעדר המנהיגות זועק. החג שייעשה ללא בני המשפחה הקרובים רק יעצים את הריק המנהיגותי.

שעתם של מעגלי הפינות

סגר שני הוא הכרח. זה מה שמנסה למכור לנו המנהיג. במצב הנוכחי ייתכן מאוד שהוא צודק. אבל לא מכיוון שלא ניתן היה להתמודד עם הבעיה בדרכים אחרות, אלא מכיוון שהיעדר המנהיגות, סחטנות פוליטית וקבירתה הסופית של הדוגמה האישית, הכתיבו התנהגות פיראטית של קבוצות לחץ בחברה הישראלית. אלו בחתונות רהבתניות, אלו בתפילות המוניות ואלו במסיבות קורונה בווילה התורנית. כל מי שלחץ קיבל הקלות.

אצל הישראלים הכללים נועדו כדי שימציאו כללים חדשים שיחרגו מהם. החל מראש הממשלה שהתעלם מהכללים שהוא עצמו קבע, דרך נשיא המדינה שהחליט גם הוא לעגל פינות ועד לאסופת השרים ששמו את עצמם לפני החוק באינספור אירועים. להיות מוחרג זה סמל סטטוס. כללים זה בשביל העם. הסגר הקרוב יהיה כנראה מופע מתמשך של אי־ציות וימחיש את אובדן האמון בין האזרחים למנהיג.

לצפות לסולידריות היכן שלא קיימת דוגמה אישית זה עיוורון מנהיגותי. תשאלו את הצוערים בבה"ד 1. כל הניסיונות להעביר את האשמה לכישלון הרב־מערכתי בטיפול בקורונה דווקא לעם הם היפוך של היוצרות, והם שקולים להעברת האשמה על הכישלון המודיעיני ביום כיפור על החיילים שלא התארגנו מספיק מהר למלחמה הארורה ההיא.

ויש גם נקודת אור

המסורת העיתונאית נוהגת להגיש בערב החג מוצר אופטימי. אם בימים שבשגרה תפקידה הוא לבקר את הממשל ואת העומדים בראשו, בחג מחפשים את סיפורי ההצלחה והפטריוטיות. קצת שקט מכל העוולות, הבעיות והקשיים. הפעם זה היה בלתי אפשרי. האירועים השליליים כה דרמטיים עד שלא ניתן ללבוש את בגדי החג ולהניח אותם בצד ולו לשנייה אחת. אבל אם בכל זאת צריך למצוא נקודת אור אחת, הרי שזו כנראה תתגלה בשנה הקרובה.

היצירתיות במציאת פתרונות בשטח תתמודד עם הצעדים המבולבלים ונעדרי המצפן של הממשל. מיוזמות מקומיות של הורי תלמידים שיידרשו להשלים את לימודיהם, ועד להחלטות תפעוליות שעושה כל תא משפחתי כדי לגרום לו להמשיך לתפקד בשגרת קורונה. יכולת האלתור וההתאוששות של הישראלים למודי המשברים תגבר על חוסר התפקוד של הממשלה. לפחות ניתן לקוות שכך יהיה. חג שמח.