הזיגזוגים והכשלים עוד יביאו למרי אזרחי

קריאתו של ח"כ אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו) לא לציית להוראות הממשלה, לא מפחידה את פרופ' חמי בן־נון, מחבר הספר "מרי אזרחי". "להגדרת 'מרי אזרחי' הוספתי את המילה 'דמוקרטי'. דמוקרטיה זקוקה לפעמים לתיקון בנוהל מהיר, ומרי אזרחי הוא נוהל מהיר יותר", אמר ל"כלכליסט".

הארץ סוערת בימים אלה, ולא רק בגלל ליברמן – שלא היה הראשון להטיל את הפצצה הזו. גם ח"כ עידן רול מיש עתיד קרא לציבור שלא לציית להוראות הממשלה אם יוחלט להטיל סגר, משום שלטענתו, “הממשלה הפרה את החוזה הכי בסיסי מול הציבור. זה שמחייב אותה להגן עלינו בעת משבר. בנוסף, ההחלטות שלה לא מבוססות על נתונים ונגועות בשיקולים פוליטיים. לכן אין לה לגיטימציה להורות על סגר מלא, והציבור לא צריך לציית”.

קדמה להם ח"כ יפעת שאשא־ביטון, יו"ר ועדת הקורונה, שהניפה בכנסת מיני־מרי פרלמנטרי — אי־ציות של הכנסת לממשלה. ליברמן שיודע גם לתמצת ולהדק את המסר אמר בראיון לאולפן ynet: "כשאתה רואה קברניט של מטוס מתרסק לתוך ההר – אתה חייב לנסות ולהסיט את המטוס ולהציל בני אדם".

מרי אזרחי לא חייב להיות אלים

וחוץ מליברמן ורול ישנם ראשי הערים, בעיקר מהמגזר החרדי אבל גם ראש עיריית ירושלים משה ליאון, שמניפים את נס המרי האזרחי, כופרים בסמכות הממשלה, ומאיימים שלא לציית להנחיותיה. אצל החרדים מתלווה לאיום הזה גם האיום היחיד שבאמת מפחיד את נתניהו – הפרת הברית הפוליטית עמו.

לבן־נון יש סימפטיה ל'מרי אזרחי', אבל כזה שמובל בידי אזרחים, ולא בידי פוליטיקאים שתמיד חשודים בעיניו במניעים אישיים ופוליטיים. "דמוקרטיה מתקיימת לרווחת אזרחיה, וכאשר היא פוגעת בהם, קמה החובה להתנגד לשלטון. השאלה היא מתי הפגיעה אינה לגיטימית, מתי היא סוג של דגל שחור, שאז יש מקום להפעיל את נשק יום הדין הזה", הוא אומר.

אגב, יש נשקים עוצמתיים הרבה יותר. "הפיכה" או "מהפכה" שהן כבר "מרד". הפיכה נועדה לסלק את השליט, ומהפכה נועדה לכונן משטר חדש. שתיהן טעונות לרוב באלימות ואף במרחץ דמים, שמאיימים על הסדר החברתי, אף שלעתים הן דווקא מבקשות לחזק את הדמוקרטיה, כמו המהפכה הצרפתית או מלחמת האזרחים האמריקאית.

מרי אזרחי לא חייב להיות אלים כפי שלימדנו מהטמה גנדי. "מרי אזרחי הוא מעשה דמוקרטי שנועד לאותת לשלטון שילך הביתה", אומר בן־נון.

ומהצד השני של המתרס ניצב ראש הממשלה שמבצע סוג של מרי, הפיכה ומהפכה משלו, שמופנים נגד המוסדות החשובים ביותר לקיומה של הדמוקרטיה — מערכת המשפט והתקשורת. במובן זה, התגובה הציבורית להצדקת המרי האזרחי היא גם ההגנה על הדמוקרטיה, ולא רק התגוננות מפני הניהול הכושל של הבריאות והכלכלה. במובן זה אביגדור ליברמן לא מעורר אמון רב כמגן על מערכת המשפט, ומתרכז רק בטיפול הכושל בקורונה.

המחאה כאוטית כי המצב כאוטי

ההיסטוריה הישראלית הוציאה אנשים לרחובות בשורה ארוכה של משברים. הסכם השילומים עם גרמניה, המחאה שאחרי מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה והמחאה החברתית של 2011 הן הדוגמאות הבולטות. הדמוקרטיה הישראלית השכילה להכיל את כולן, מבלי שנראו כאן התמונות הקשות שמוכרות ממחאות דומות בעולם.

בדוגמאות שנמנו, התמקדה המחאה בכשל ספציפי גדול שקל יותר היה לסמן ולהצביע על התיקון הנדרש.

משבר הקורונה הוא סיפור שונה שמתגלגל וממשיך להתגלגל כשלא ממש ברור לאן, לכמה זמן, מה עושים ומה באמת היקף הנזקים. לכן גם המחאה קצת כאוטית וממוקדת בשלל יעדים.

שוטרים בבני ברק צילום: אי פי איי

אבל כולם מתנקזים לאיש אחד — לראש הממשלה שמביא עמו לטיפול בקורונה, בנוסף ובמקביל, את סיפורו האישי: נאשם בפלילים שלא בוחל באמצעים לחילוצו שלו ולשרידות משילותו.

המערכת המשפטית – בג"ץ והיועץ המשפטי – שהכשירה את האבסורד הזה פילגה את הציבור המשוסע בין מעריצי ראש הממשלה לאלה שמתעבים אותו בעוצמות שמאיימות היום להסלים את המחאה למרי אזרחי.

הדמוקרטיה במאבק על נפשה

הדמוקרטיה הישראלית מצויה במאבק על נפשה וקיומה. ראש הממשלה – המכהן על פי החוק, הכנסת והמשפט – תובע לגיטימציה וציות להנחיותיו בשם שלטון החוק והדמוקרטיה. ואילו כמחצית מהאזרחים חושבים שאין כלל לגיטימציה לראש ממשלה שהוא גם נאשם בפלילים וגם מנהל את המשבר בזיגזוגים ומחדלים שנגזרים מאילוציו האישיים והפוליטיים.

והחשבונות נערמים מכל צד, כאשר רק השיקול החשוב ביותר נותר מחוץ למשוואה: אובדן אמון הציבור בדרכה של ממשלתו. ישראל מטולטלת היום בין ציבור שאיבד אמון לבין ראש ממשלה שמפר אמונים. אולי לא במובן הפלילי, אבל מכל בחינה ציבורית אחרת — בשיסוי, פלגנות, הסתה, הרס מוסדות דמוקרטיים, וניהול משבר קיומי, בריאותי וכלכלי מתוך שיקולים פוליטיים זרים.

אי־הציות האזרחי יכול להיות איום על הדמוקרטיה, אבל גם ראש הממשלה הפך לאיום כזה. לכן, הדיון בשאלה האם הגענו כבר ל"דגל השחור" לגיטימי היום יותר מאי פעם.