הלקח מפרשת פישר: הגיע הזמן לשנות את השיטה לבחירת דירקטורים בבנקים

המערכת הבנקאית סוערת בימים האחרונים על רקע האירועים שמאחורי מועמדותו של נגיד בנק ישראל וסגן יו"ר הפד לשעבר פרופ' סטנלי פישר לתפקיד דירקטור בבנק הפועלים. התפטרותו הדרמטית של דוד אבנר מהוועדה לבחירת דירקטורים בבנק חשפה את מאבקי הכוח שמאחורי המהלך הטכני לכאורה. אלא שמבנה האחזקות בבנקים הגדולים בישראל יצר מצב שבו שלושה מביניהם - הפועלים, לאומי ודיסקונט - נעדרי גרעין שליטה, כך שהבחירות בדירקטורים מכתיבות למעשה את מבנה השליטה בבנק.

כשכל כך הרבה כוח ויוקרה נמצאים על השולחן, העניין הטכני הופך למהותי והמהלכים שביצעו הצדדים הדגישו את חולשתה של השיטה: מצד אחד, אבנר העניק לפישר המנוסה ציון נמוך מזה שהעניק למנכ"ל בנק אגוד בדימוס, ובכך כמעט שמנע את מועמדותו לתפקיד דירקטור בהפועלים; ומנגד שניים מחברי הוועדה שבחרו שלא ללכת בדרך המלך ומצאו דרך משפטית עוקפת למנות את מי שחפצו ביקרו. הפתרון לקרקס הזה הוא אחד: להחליף את השיטה כולה.

הסערה סביב מינויו של פישר לדירקטור בהפועלים היא רק סימפטום לשיטה הבעייתית הנהוגה לבחירת דירקטורים בבנקים נטולי גרעין שליטה. בשיטה זו ועדה סגורה של חמישה אנשים מחליטה בפועל מיהם המועמדים לדירקטוריון בהתאם לחוק מראני, שקבע כיצד יתנהל בנק ללא גרעין שליטה. לפי החוק, תוקם ועדה לבחירת דירקטורים שבראשה יעמוד שופט בדימוס - משה גל, שהתפטר עתה - לצד שני נציגים קבועים (פרופ' מומי דהן ועו"ד אורית קורן), ואליהם יצטרפו בכל פעם שני דירקטורים מהבנק הרלבנטי. הוועדה מסננת את המועמדים ומציגה לבחירת בעלי מניות הבנק רשימה שתכלול תמיד מועמד אחד עודף לעומת מספר הכיסאות הפנויים. הוועדה נועדה להוות מנגנון חלופי למקרים שבהם בעלי המניות בבנק לא יציעו דירקטורים, אך דה פקטו הפכה למנגנון היחיד שדרכו נכנסים דירקטורים לבנק.

אלא שהוועדה היא קופסה שחורה ולא ברור אילו נימוקים עומדים בבסיס בחירת המועמדים. לאורך השנים התלוננו מועמדים שראו עצמם כראויים על כך שהוועדה אפילו לא זימנה אותם לראיון. מנגד הוטחה בוועדה ביקורת על כך שפנתה ביוזמתה לשני מועמדים (ירום אריאב בדיסקונט ויורם טורבוביץ' בלאומי) ואף סימנה אותם כמועמדים לתפקיד יו"ר הבנק.

טבעי שמועמדים שלא נבחרו ירגישו מתוסכלים, אך אי־פרסום הפרוטוקולים של הוועדה והנימוקים בעד או נגד המועמדים בעייתי, במיוחד כשזהו בפועל המסלול היחיד לבחירת דירקטורים בבנקים. כעת התפרץ הנושא במלוא עוזו רק כי מדובר בדמות מוכרת כפישר ומשום שהתגלעו חיכוכים משמעותיים בין חברי הוועדה, והדברים הובילו להוצאת הכביסה המלוכלכת, אך ייתכן שזו גם ההזדמנות לתקן.

סטנלי פישר צילום: בלומברג

את ההליך הלא שקוף הנוכחי צריך להחליף בהעברת הכוח למחזיקי העניין הגדולים בבנקים: המשקיעים המוסדיים שאמונים על ניהול כספי הפנסיה והגמל של הציבור, ומהווים את בעלי המניות הגדולים בבנקים מבין המשקיעים המקומיים. החוק הקיים כבר מאפשר לכל בעל מניות המחזיק בלפחות 2.5% ממניות בנק להציע מועמד לדירקטוריון, אך בפועל הדבר לא קורה. זאת משום שבחירתו לתפקיד של דירקטור שהציע המשקיע המוסדי "תצבע" את אותו משקיע כגוף הקשור לבנק.

משמעות הדבר לפי פרשנות החוק הנוכחי היא שכל עסקה שאותו מוסדי יעשה עם הבנק תדרוש אישור של ועדת הביקורת, כך שכל פיקדון זניח או פעילות בשוק ההון ייצרו פרוצדורה שתהפוך את ההתקשרות כולה ללא כדאית. המגבלה רלבנטית גם לבעלי השליטה במוסדיים, שייחשבו לנגועים, דבר שכבר מייצר מציאות כמעט בלתי אפשרית להתנהלות עסקית יומיומית. כשמדובר בבעל מניות פרטי שרוצה להכניס נציג מטעמו לדירקטוריון, מדובר במגבלות סבירות, אך כשמדובר במשקיע מוסדי שמנהל ממשקים רבים עם הבנק, בעיקר בכל הקשור לפעילות בשוק ההון, זו כבר פגיעה משמעותית. מבחן התוצאה ממחיש את הבעייתיות: המוסדיים לא מציעים דירקטורים לבנקים ומשאירים את הזירה לשליטתה המלאה של הוועדה למינוי דירקטורים, גוף שנועד לפעול רק כאופציה ב' לאחר בעלי המניות הקיימים.

על אף הבעיות בשיטה הנוכחית, יש גורמים בשוק הסבורים כי הוועדה היא השיטה הנכונה ביותר למינוי דירקטורים בבנקים, ושהיא מנטרלת את הסכנה שבהשתלטותם דרך הדירקטוריון של גורמים לא ראויים על בנקים נטולי גרעין שליטה. יש צדק בטענות אלו, אך גם על חשש זה קל יחסית להתגבר. ראשית, מי שבפועל בוחרים את הדירקטורים הם גופים מוסדיים מישראל ומחו"ל שמחזיקים במנגנוני סינון טובים. מעבר לכך, מועמד שנבחר בידי בעל מניות עדיין נדרש לעבור בדיקת התאמה (פיט אנד פרופר) בידי בנק ישראל, והמסננת הזו אמורה לעצור מינויים לא ראויים או מסוכנים לניהולו ויציבותו של התאגיד הבנקאי.

למעשה, הוועדה למינוי דירקטורים היא פטנט ישראלי. כך, בארה"ב כל בנק מחזיק במדיניות לגבי משך הכהונה המרבי של הדירקטורים ובכללים לגבי הרכב הדירקטוריון, הכוללים מספרי מינימום לנשים, בנקאים וכן הלאה. לדירקטוריון הבנק יש ועדת מינויים שממליצה מדי שנה לבעלי המניות לגבי מינוי דירקטורים חדשים בהתאם לכללי הבנק, וגם המשקיעים המוסדיים רשאים להציע מועמדים בלי שיחולו עליהם מגבלות משמעותיות בפעילות אם מועמדם נבחר לתפקיד.

הגברת השפעתם של המוסדיים על בחירת הדירקטורים בבנקים בישראל דורשת להקל את המגבלות הקיימות בפעילות העסקית של המוסדי שהציע דירקטור. יוזמה ברוח זו צריכה להגיע מבנק ישראל וממשרד המשפטים. במציאות כזו, פישר לא היה צריך להיות תלוי בוועדה ובציונים שקיבל, וסביר שהיו מוסדיים רבים שהיו שמחים להציע אותו כמועמד. ועד שהחוק ישונה, מוטב שלפחות הפרוטוקלים של הוועדה למינוי דירקטורים יהיו חשופים והתהליך כולו שקוף וכך גם נקי יותר.