חובת בידוד: הקלות הבלתי נסבלת של מעצר בית

אלפים רבים, אולי עשרות אלפים, מאזרחי ישראל היו, ישנם, וצפויים להישלח למעצר בית מלא, ובתנאים מחמירים במיוחד של ניתוק מוחלט מכל מגע וקירבת אדם. על פניו, הסיבה לכך - הרצון להביא לצמצום ההדבקה וההתפשטות של נגיף הקורונה - ראויה למדי. האמנם?

ובכן, המונח "מעצר בית" אינו זר לנו. אנו מתורגלים בחשיפה אליו בהקשר של הליכים פליליים. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) מסמיך שופט להורות על מעצר בית של חשוד או נאשם בעבירה פלילית, בהינתן התקיימותם של רשימת תנאים מחמירים, ובכלל זאת: קיומה של תשתית ראייתית איתנה, ייצוג הולם של טענות הצדדים, הסתמכות על חוות דעת שונות כדוגמת תסקיר שירות המבחן, ועוד. כמצוות המחוקק, ובהתבסס על כל אלו, ניתנת החלטה שיפוטית מנומקת המפרטת ומסבירה את שיקוליה (זאת, בהיעדר מניעה שבדין לכך). על החלטה זו ניתן לערור בפני ערכאה גבוהה יותר, ובתנאים מסוימים, אף לבית המשפט העליון.

מעצר של הפרת בידוד צילום: אמיר מאירי

כל זאת שהרי מעצר בית הוא עניין קשה, לעתים קשה ביותר. זאת, גם כאשר הוא מכונה בשם המכובס "חובת בידוד".

בתים רבים (לא כל שכן חדרי המלוניות) הם בעצם תאי אחסון קטנים, הסוגרים על היושב בתוכם, פיסית ונפשית. בתאי אחסון אלו, נדרשים העצורים החדשים לשהות במשך 14 יום. 336 שעות. העצור כלוא בין ארבע קירות. מבודד מהעולם. מצוי בתלות מוחלטת באחרים שיספקו את צרכיו. פרנסה, תעסוקה, הרגלים, שגרת חיים, קשרי משפחה, זוגיות, הורות... הכל מופסק באבחת מסרון אחת.

זאת ועוד, מעצר הבית פוגש רבים בימים שבהם קשר ומגע אנושי הינם בבחינת חמצן לדם. פשוטו כמשמעו. במיוחד כשמעצר הבית מוטל דווקא בשעה של חרדה קשה המתלווה לעצם הגילוי כי נחשפת לנגיף מסכן חיים.

והנה, לפתע פתאום, מצויים אנו בתקופה שבה מעצרי בית ניתנים בסיטונאות, לעשרות אלפי אנשים, ובמחי הודעת טקסט או הודעה קולית קצרה ולקונית לטלפון הנייד של העצור התורן.

עתה, בעידן החדש, אפליקציות המושאלות מטכנולוגיות ביטחוניות הפועלות במהירות האור מהוות את החוקר, את השופט ואת המוציא לפועל. ככה פתאום. באמצע מהלך חיינו. ביפ קצר אחד בטלפון הנייד, והופ - אנו כלואים.

מיהו העצור? האם אכן שהה במחיצת חולה קורונה או שמא ארעה טעות? מהם הנזקים שיגרמו לו? מהן החלופות האפשריות לצמצום הסיכון הספציפי העולה ממנו? כל אלו ניתנים למענה מוגבל ביותר, אם בכלל, הנמשך על פני זמן ומאופיין בבירוקרטיה פקידותית מייסרת.

רבים בוודאי יאמרו: בחוץ משתוללת מגיפה, ומעצרי בית המוניים הינם בבחינת מחיר סביר ומתבקש על מנת להתמודד עימה. הרציונל הבסיסי שבהנחה נפוצה זו היא שכאשר תועלת חברתית משמעותית מונחת על הפרק, חירות הפרט וזכויותיו חשובים פחות.

ובכן, קצרה היריעה מלהצביע על הסיכון הרב הטמון באימוץ עיוור של רציונל זה. די אם נאמר שהיום זה קורונה. מחר יהיה זה אינטרס חברתי אחר שעשוי להצדיק לכאורה נעילה סיטונאית של בני אדם בבתיהם. מי יודע, אולי כאמצעי למניעת הפגנות המוניות הגורמות לשיבוש קשה של שגרת החיים?!

אכן, סביר שמעצר בית של עשרות אלפים מקטין את שיעור החולי והתמותה. אך בכך אין כדי להסיק שמעצר הבית ההמוני מוצדק. שהרי, באותו האופן, ניתן להניח שאילו נטיל מעצרי בית המוניים, נקטין באופן משמעותי את מספר המתים מתאונות הדרכים, העבודה, הזיהומים השונים, וכדומה. ובכל זאת, בימים כתקנם, אף אדם בר דעת, אינו מציע לעשות כן.

בימים אלו, חוסר הוודאות ותחושת החרדה בעיצומם. כהרף עין, אנו מתרגלים לתכתיבים ושינויים קיצוניים באורחות חיינו. נאמר לנו ששינויים ותכתיבים רדיקליים אלו הם אילוצי השעה. שהאלטרנטיבה היא קריסה של מערכת הבריאות ומוות של רבים. שקדושת החיים קודמת לכל. אפשר שכך. אך טיבם של שינויים רדיקליים, המתבצעים במהירות מסחררת, ומתוך בהלה, שהם נוטים להסתיר את השלכותיהם העתידיות. וירוס הקורונה הכה בנו כברק, אך השלכותיו ארוכות הטווח עשויות ללוות אותנו עוד זמן רב.

בהינתן כל אלו, אפשר שראוי לשאול: האם ייתכן שאנו, הציבור, השלמנו מהר מדי עם הקלות שבה עשרות אלפים מאיתנו נשלחים למעצר בית? האם נתנו דעתנו למשמעויות מרחיקות הלכת של מציאות חסרת תקדים זו?

דותן רוסו הוא ד"ר למשפטים. בימים אלו מצוי בחל"ת מעבודתו בפרקליטות המדינה ומשמש כמרצה למשפט ופילוסופיה ב Red Deer College בקנדה