"היי ביבי, זוכר אותי? אני הייתי אחד מאלו שהיו מוכנים לאבד את החיים בשבילך"

היי ביבי.

האמת? מוזר לקרוא לך ביבי.

מוזר כי כל השנים שהייתי הצל שלך אסור היה לי לפנות אליך בשמך הפרטי.

זוכר אותי? ניר אדן.

לא?

אולי נסה להתרכז, עדיין כלום?

אני הייתי אחד מאלו שהיו מוכנים לאבד את החיים בשבילך.

הפוסט המלא של ניר אדן בפייסבוק 

אני הייתי מאלו שעברו קורסים אגרסיביים בשב״כ לשינוי האינסטינקט האנושי ולקפוץ עליך, להגן עליך בגופי שסכנה נשקפת לחייך.

עדיין לא זוכר?

אני מאלו שאתה ועוד רבים קראו להם ״מלח הארץ״ נו, מאלו שעשו צבא, מאלו שקברו חברים, מאלו שהלכו אחריך ״על עיוור״.

כלום? עדיין כלום?

אני זה שפעם ניטרל בתוקפנות אדם שביקש להביע מחאה בכנס ליכוד, אני זה שעמד אין ספור שעות מחוץ לביתך, בחורף, בקיץ, בשבתות וחגים.

נסענו יחד בעולם, אתה ואני...אני תמיד ישבתי מקדימה ואתה... מאחורה, הייתי פותח לך כל בוקר את הדלת בבוקר טוב.

אני זה שהיה הזבוב על הקיר בפגישות בבית הלבן, בבור בקרייה, ובעוד מקומות הזויים...

אני זה שהיה מוכן להרוג.

בשמך.למענך.

אני זה שראה הכי מקרוב איך חינכתם את ילדכם.

מתחיל לחזור הזיכרון?

לא הא? 

ההפגנה מול ביתו של נתניהו, אתמול בערב צילום: יואב דודקביץ

אני זה שמכיר את הבית בבלפור יותר טוב מאת הבית שלי, אני זה שתמיד עמד ליד כתף ימין שלך ואני זה שאוזן שמאל שלו תמיד שמעה יותר מדי (כי בימין היתה תקועה אוזנייה).

אני זה שהייתי גאה להגן.

אני זה ששטפו לו את המוח.

אני זה שנסע איתך בעולם הגדול, זה שהלך איתך בהפגנות ואני גם זה שלא מסוגל להסביר לילדים שלי למה עשיתי את זה.

אתה לא תזכור אותי.אני לא חשוב לך.

רק אתה חשוב לך.

אז נחש מה?אתמול באתי לבקר אותך,כן כן, בבלפור.

אני זה שאם תעיר אותו באמצע הלילה יידע תוך 37 שניות להגיע לכל בית בסביבה בעניים עצומות,

זה שבחר להגן על הדמוקרטיה.

אני זה שמכיר את תורת הלחימה שהמצאת.

זה שמכיר את השטיקים שאתה עושה.

אני זה ששמע אתמול את קולות הייאוש של העם שלנו גם בהפגנת השמאל וגם בהפגנת הימין מעברו השני של הרחוב.

אני זה שחטף אתמול מכות משוטרים רק משום שבאתי לממש את זכות היסוד הדמוקרטית שלי בירושלים.

אני זה שחטף זרם מים בעוצמה בלתי סבירה מאמצעי קיצוני לפיזור הפגנות פשוט כי אין למשטרה ,המזמן פוליטית שלנו, יכולת הכלה.

ואתה ביבי? אתה אפילו לא יצאת להגיד שלום, או סליחה, או תודה. פחדת.

אבל שמע משהו, הרגשתי אותך, ידעתי שאתה יושב באותו כיסא אהוב שלך בפטיו בבלפור ומקשיב. ונע באי נוחות.

אני גם זה שסבא שלו ,אברהם אדן ״ברן״ ,תלה את דגל הדיו עם חבריו באום רש רש ב1949.

זה שדודו היה שר האוצר יצחק מודעי.

זה שאבא שלו ,עומר אדן ,פיקד על טייסות קרב בחיל האויר.

זה שאחיו ואחיותיו שירתו ונפצעו בצבא.

והיום? היום אתה כבר לא זוכר. לא את חבריי, לא את אחיי ואחיותיי, לא את דודי, לא את אבי ולא את סבי, בטח לא אותי.

אבל אני כן! אני זוכר.

והיום ,אני זה שמתבייש.

אני זה שעצוב.

אני מביט בעיניים של שני הבנים שלי ולא יודע איך לענות להם על מבטים מודאגים.

חשבתי שיהיה נכון להציע שתקח לך רגע אחד לקרוא את מגילת העצמאות, יש בה פסקה על חזון מדינת ישראל, אם שכחת אז הנה הקטע המצוטט, לא נגעתי כן?

״מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות״ (סוף ציטוט)

זוכר ביבי? זוכר את המילים האלו? אני ממש מקווה שכן כי נשבעת אמונים לחתור אליהן, נשבעת להנהיג את שותפיך ולחתור למימוש החזון.

שריך בכלל מכירים את החזון? אולי מוטב שתרענן את זכרונם, גם את אלו בלי התיק (של הכסף).

אז אולי עכשיו אתה זוכר,

ואולי אתה מנסה לשכוח.

העם משוסע ביבי. ואתה מנותק, כמו הממשלה העסקנית שהרכבת עם בובת המחמד שלך.

תשמע את מה שאני אומר לך.

הרגשתי את זה אתמול כשבאתי לבקר אותך בבית שלך בבלפור.

אני חושב שהגיע הזמן ללכת הביתה, לתת לנו לבנות מחדש את הארץ השבורה שלנו, לפנות את מקומך למנהיגים אמיתיים. נקיים, ערכיים.

מנהיגים כמו אלו שחתומים על אותה מגילת העצמאות, אלו שדיממו לטובת הדמוקרטיה.

אלו שטובת הכלל קודמת לטובתם האישית.

אלו שלא משקרים

שלא גונבים

שלא עושים ״קומבינות״

ושלא באו לכאן בשביל ה״כ.כ.כ״ (כוח, כסף וכבוד).

אני מכיר אותך ביבי, מכיר אותך טוב, ובדיוק בגלל זה ברור לי שלא תקום ותלך, אבל היה חשוב לי למסור לך דש, להגיד לך שאתמול באתי לבקר ולספר לך שאני וכל מעגליי החברתיים מאסנו, אנחנו כאן להילחם על הארץ שלנו, אנחנו כאן לסובב את האניה של כולנו לכיוון החזון המקורי שלה.