כמה כסף שווים חייו של אדם?

ואכן, כדוגמה אחת מיני רבות, בשנה האחרונה היה זה "הלבלב המלאכותי" ואמצעי טיפול רבים אחרים שלא נכללו בסל התרופות משיקולי תקציב. לדידם של אלו הזקוקים לטיפולים אלו, מדובר לעתים בגזירת מוות.

מחלקת קורונה בשיבא צילום: איי אף פי

לדוגמה זו מצטרפות רבות אחרות. כך, מספר המתים במדינת ישראל בשנת 2016 (בימים נטולי קורונה) הוא 43,966 בני אדם. קרי, כ-120 איש ביום. מבין אלו, מספר המתים ממחלות זיהומיות שונות הוא כ-49 מתים לשבוע, מתאונות הדרכים הוא כ-7 מתים לשבוע, ומתאונות העבודה כ-1.65 מתים בשבוע.

ברור ונהיר לכל, שבהעדר מגבלה תקציבית (ולמצער, נכונות לשלם כל מחיר כלכלי), ניתן היה להפחית את שיעור התמותה מגורמים אלו באופן משמעותי ביותר. כך לדוגמה: סגר מלא של שלושה חודשים בשנה עשוי להפחית את התמותה מזיהומים ומתאונות הדרכים והעבודה ב-25% בקירוב. קרי, הצלת חייהם של כ-745 בני אדם (כמעט כפול ממניין המתים מנגיף הקורונה עד כה). ובכל זאת, הצעה תמוהה מעין זו, מעולם לא עלתה לדיון.

בהינתן האמור, התבוננות במתרחש עתה בישראל עשויה לעורר תהייה. לפתע, כהרף עין, מניעת תמותה מנגיף הקורונה הפכה לשיקול מרכזי, לעתים יחיד, המצדיק שיתוק מלא או חלקי של המשק ובעלות תקציבית חסרת תקדים.

מציאות חדשה זו מעלה את השאלה: מה השתנה הלילה הזה? מה ארע לפתע שרבים מאיתנו רואים בהצלת חיים כחובה ציבורית ואישית עליונה המצדיקה הקרבה של כמעט כל מחיר כלכלי.

מתי, לדוגמה, החלטנו כחברה שהצלה או הארכת חייו של אדם מצדיקה קריסה כלכלית, ציבורית ואישית, בקנה מידה חסר תקדים כל כך כפי שמתרחש עתה? האם היינו מצביעים למפלגה פוליטית בעלת מצע שכזה?

לדידם של רבים, עצם יצירתה של משוואה שמצידה האחד חיים ומצידה האחר אינטרסים כלכליים, יסודה בחטא ויש בה כדי להעיד על כשל ערכי ומוסרי חמור.

את אלו, יש לשאול בפשטות: היכן הייתם עד עתה? האם חייהם של נפגעי הזיהומים, תאונות הדרכים והעבודה קלים בעיניכם יותר מאלו של קורבנות הקורונה? והיכן תהיו מחר כאשר מגפת הקורונה תסתיים? האם כבר נרשמתם להפגנת הענק הצפויה בעד העלאת המיסים לצורך מימון מחקר מציל חיים?

הטלת ספק פומבי ומוצהר במיתוס קדושת החיים הוא לרבים בבחינת "ייהרג ובל יעבור". התגובה הנצחית, הנדמית לעיתים ובאופן שגוי גם כניצחת היא: "ומה אם היה מדובר בחייך או בחיי ילדך? האם גם אז היית נכון להעדיף כלכלה משגשגת על חיי אדם?"

ובכן, אילו היה מדובר בהצלת חיי שלי, סביר שהייתי נכון להקריב כמעט כל מחיר כלכלי וחברתי, ולעזאזל הכל. אך בדיוק בשל כך ועדות סל הבריאות אינן מאוישות בחולים עצמם, נפגעי זיהום האוויר אינם משמשים כדירקטוריונים של מפעלי הזיקוק, ושאלת תקציב משרד התחבורה אינה מוכרעת על ידי נפגעי תאונות הדרכים.

אם יש דבר מה שהמציאות בכל זמן ובכל מקום לימדה אותנו הרי זה שהחיים אינם מקודשים, ושמירתם, לא כל שכן הארכתם, אינם מצדיקים הקרבתו של כל מחיר כלכלי, יהא שיעורו אשר יהא. שהרי, ניתן וראוי להסכים שחייו של אדם הם מעל הכל, ובכל זאת, לשאול: האם בשל כך נכון ומוצדק גם להקריב עבורם הכל?

 דותן רוסו הוא ד"ר למשפטים. בימים אלו מצוי בחל"ת מעבודתו בפרקליטות המדינה ומשמש כמרצה למשפט ופילוסופיה ב- Red Deer College בקנדה