צעד נוסף של נתניהו לקיסרות

הרעיון להעביר לפוליטיקאים — ועדת משנה של ועדת הכספים — את ההכרעות בעניין הוצאות מעון ראש הממשלה הוא שלב נוסף במעברה של ישראל מדמוקרטיה לקיסרות.

ואם המעבר הזה כבר מתרחש בתודעת חלקים גדולים מהציבור, מדוע לא נחיל אותו גם על הפינוקים הכספיים שראוי להרעיף על הקיסר. ובשלב הראשון - להעיף את הנודניקים האלה, שומרי הסף המקצועיים, ולהעביר לחתולים הפוליטיים את הפיקוח על השמנת.

ראש הממשלה בנימין נתניהו צילום: רויטרס

אין גִזרה שכה משוועת להפרדת רשויות כמו ההפרדה בין משפחת נתניהו לעטינים הממלכתיים. הפרדה שבמרכזה פיקוח על ההטבות שדורשת לעצמה המשפחה מהמדינה, שמבטאות תיאבון נצלני על גבול החזירי. הן בלתי נגמרות, הן יצירתיות, והן צצות חדשות לבקרים. מטוס פרטי, ארוחות שף, החזרי מס. נדמה שמחלקה עלומה פועלת בתוככי בלפור ותפקידה הבלעדי הוא לייצר עוד ועוד רעיונות ודרישות. מחלקת הב־הב.

הרקע העמוק הוא סדר היום התודעתי של ראש הממשלה בנימין נתניהו שמציג קורבנות תמידית. הוא קורבן למזימות התקשורת ומערכת המשפט, והוא גם קורבן תמידי לאי ההוקרה והכרת התודה של המדינה לפועלו למענה. בהזדמנות קודמת הזכרתי את הדמיון בין בנימין נתניהו לראש הממשלה מ"החמישייה הקאמרית" בגילומו של מנשה נוי, שנכנס לחדר החשב הכללי ומתלונן על משכורתו הנמוכה שאינה הולמת את מאמציו ותרומתו. בכסף הזה, צורח נוי, אין גם שלום וגם ביטחון.

והקורבנות ה"כלכלית" הזו מחפשת כל הזמן השלמות הכנסה שמגיעות מדי פעם לחקירות פליליות ואף לכתבי אישום. תיק עמדי, ביבי־טורס, תיקי המעונות, תיק 1000. וברקע מרחפים ארנקי הסיוע. נתן מיליקובסקי, ג'יימס פאקר, ספנסר פרטרידג', ארנון מילצ'ן, שלדון אדלסון, שידם מושטת תמיד עם סיגרים או עיתון. נתניהו לא סתם אוהב לקרוא עיתון עם סיגר, הוא אוהב לקבל אותם כמתנה.

ועם הבולמוס הזה מתקשה הרגולציה להתמודד. זכורים תלאותיה וייסוריה של היועצת המשפטית שלומית ברנע־פארגו שהושפלה פומבית בידי הגברת; וזכורות ההתדיינויות האינסופיות של "ועדת השלושה" שהיתה מכלה שעות בדיונים על סיידים, חשמלאים, טייחים, מי בריכה, נזילות, רהיטים וארוחות, וזכור מבקר המדינה שביקש להפריד בין הפרטי לציבורי.

וזכור גם הבג"ץ של עורכי הדין שחר בן מאיר ויצחק אבירם שאילץ את המדינה להכיר במס שעל ראש הממשלה לשלם על מימון הוצאות פרטיות במעון הפרטי. ועכשיו נתניהו "גומל" במס תמורת מס ומציב את הדרישה להחזרים של המס ששילם על הרכב שמועמד לרשותו.

המדרון ההזוי

בדיוק כמו האסטרטגיה בכתבי האישום. שם הוא מטיח במדינה — אתם טוענים שאני מושחת, אני טוען שהפרקליטות והיועץ המשפטי מושחתים. וכך גם עכשיו — אתם דורשים ממני לשלם מס, אני דורש שאתם תחזירו לי מס. ועכשיו, אחרי שהחוק של מיקי זוהר פטר אותו מלשלם מס על הוצאות מ־2018, הוא מבקש לפטור את עצמו מעולם של שומרי סף מקצועיים.

אגב, למה לעצור כאן. אפשר להעביר לפוליטיקאים את ההחלטות כמה ארנונה ישלמו, מה יהיה תקציב הקשר לבוחר שלהם, כמה ישלמו לעוזריהם הממשלתיים. אפשר שבעבירות מס הם יישפטו בידי בית דין של שלושה חברי כנסת. אולי לא כדאי להוסיף רעיונות כי הבדיחה של היום היא לפעמים המציאות של מחר. ובכל זאת עוד רעיון אחד – שבמשפטו הפלילי של ראש הממשלה יישבו בדין שלושה חברי כנסת. למה לא? ההתחלה של המדרון ההזוי הזה נסללת ממש עכשיו בידי נתניהו. First we take the money, then we take salah a din.

והשותף החלופיי? הגנצים נקלעו לסיטואציה מכבידה. מצד אחד הם זוכים למחמאות על בלימת הסחף במשפט, בתרבות, בתקשורת. על החזרת השפיות להתנהלות במשרדי הממשלה שבחסותם, ע"ע אבי ניסנקורן ויזהר שי. גם עצירת הסיפוח היא ציפייה שישראל השפויה תולה בהם. אלא שעל ההצלחות האלה הם נדרשים לשלם מחיר. נתניהו לא ייתן להם כלום בחינם. התמיכה בהטבות היא "כסף קטן" שעליו לא מפוצצים שותפות, ונתניהו מעולם לא הפלה בין כסף קטן לגדול. דין פרוטה כדין מאה.

הווילה של משפחת נתניהו בקיסריה. ההפרדה בין הפרטי לציבורי נחצית שוב ושוב צילום: שאול גולן, אלכס קולומויסקי

החטא הקדמון הוא הערבוב בין הפרטי לציבורי. כשבתי ראשי הממשלה הפרטיים היו דירות ולא קיסריה הקיסרית; כשראשי הממשלה לא הטילו על המדינה כל הוצאה פרטית או התמקחו על החזרי מס - אז פרצת הערבוב הזה, החור שמזמין את החמדן, לא התנפצו כך על סדר היום הציבורי והמשפטי.

הפרשות האינסופיות האלה — בין שמקורם בתיאבון חזירי או בתחושת קורבנות כלכלית אמיתית — יתקבעו כ"לגאסי" שמייחד את שלטונה של משפחת נתניהו. נתניהו נושא עיניו ללגאסי אחר, של הסיפוח. המשותף לשניהם הוא המחיר שישלם בסופו של דבר הציבור.