הכישלון של ההתפרצות השנייה - כולו של האיש שהכריז: תעשו חיים!

תעשו חיים! כך, בפטרונות זחוחה, הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו על שורת הקלות ב־26 במאי. מסיבת העיתונאים נראתה כמו מסיבת ניצחון על הנגיף. ההקלות נראו הגיוניות; מספר הנדבקים צלל לכעשרים ביממה. כל המומחים הסבירו שתהיה עלייה בתחלואה ואכן, מספר הנדבקים החל לעלות, תחילה בטפטוף, ובשבוע האחרון בקצב מבהיל עד לכ־300 ביממה. האם זו גזירה משמיים או מחדל של מישהו?

ההחלטה של נתניהו לפתוח את המשק היתה נכונה אבל גם המחדל רשום על שמו. מיומה הראשון של מגיפת הקורונה, נתניהו מינה את עצמו למנהל המשבר, הדובר והיחצן, האחראי לתבהלה והכרוז של הניצחון. כן, הוא היה הראשון לזהות כשהחליט לסגור את המדינה בזמן (אם כי איחר להפסיק את הטיסות מארה"ב). אבל הכישלון שלו בשלבי היציאה מהסגר – עלול להיות קטלני.  

בנימין נתניהו צילום: אמיל סלמן/הארץ

בשלושת החודשים האחרונים כל המומחים הדגישו שוב ושוב את הצורך בהקמת מערך בדיקות משוכלל שיסגור מעגל של פענוח בדיקות בתוך 48-24 שעות, כדי לקטוע את שרשראות ההדבקה. מערכים כאלה עשו את כל ההבדל במדינות שבהן הוקמו. המערך הישראלי לא קם. מדוע? כנראה קל יותר לנופף בידיים אל המצלמות הכנועות מאשר להקים מערך ארצי יעיל.

נתניהו דורש מאזרחי ישראל לשמור על ההנחיות ורוב האזרחים אכן שומרים עליהן. אבל נתניהו נרדם ונכשל בעצירת ההתפרצות השנייה. כהרגלו, הוא יחפש אשמים; שרים, פקידים, מפיצי־על חסרי אחריות, ואולי הנגיף החמקמק עצמו. אבל הכישלון כולו שלו. לא של פקידי התבהלה משה בר סימן טוב, איתמר גרוטו וסיגל סדצקי, ולא של שרי הבובות בממשלה שלו, הרוקדים לפי חלילו.

כולם היו ניצבים, כולם היו תפאורה בהצגה של איש אחד. ולכן, הכישלון של ההתפרצות השנייה של הקורונה – כולו של איש אחד. נתניהו.