הקורונה במערכת החינוך: זה הזמן להרגיע

אני צופה בימים האחרונים בערוצי התקשורת ורואה כיצד הם מלבים את הפניקה הקורונית במערכת החינוך. היה צפוי שעם החזרה לבתי הספר תלמידים וגם מורים יידבקו. אבל אין תלמידים בבתי החולים, גם אלה שנדבקו, ומחלתם היא קלה. המורים מתחת לגיל 60 גם הם לא אוכלוסייה בסיכון.

שוב ושוב מטרטרים אותנו עם המספרים "הנוראיים" של התלמידים והמורים החולים. 10,000 תלמידים ומורים בבידוד. "איזו זוועה". מרבית הכתבים של תחום החינוך אינם מספרים לנו שישנם 5,000 בתי ספר ו-2 מיליון תלמידים, והמספרים שמבהילים אותנו – את כולנו: הורים, ילדים, משרדי ממשלה – הם בשיעור של 1%.

הלחץ האדיר שמפעילים אמצעי התקשורת על הציבור ועל הפוליטיקאים נותן את אותותיו ומכניס רבים לבהלה. אם היה מדובר רק במנכ"ל משרד הבריאות הפורש משה בר סימן טוב - הוא כבר מסומן כאבי-אבות ההפחדה הלאומית בשירותו של ראש הממשלה; אבל לא, עכשיו מדובר בגורמים שונים נוספים שהתקשורת מהדהדת אותם בעוצמה.

בית ספר בקריית אתא (ארכיון) צילום: נחום סגל

אין זה סוד שמבחינת התקשורת, כמה שיותר זוועות יותר טוב. הקורונה מספקת במובן זה "חומרים איכותיים" שכמותם לא נמצאו לתקשורת מאז ימי צוק איתן ופרשות ראש הממשלה. אם התקשורת לא היתה מספקת את נתוני הקורונה מדי יום ומסבירה לנו כמה המצב חמור, ממה הייתה מתפרנסת? עכשיו כשהמשק החל לצאת לשגרה, צולעת ככל שתהיה, נראה המצב מהיבט התקשורת – מדאיג למדי. מקרי הקורונה במערכת החינוך – שהיו צפויים בוודאות – נתפסו על ידי רבים מאנשי התקשורת כמציאה ממש. במקום להסביר לציבור – באמצעות מומחים רבים שהחלו לתפוס סוף-סוף את התמונה כהווייתה – שהדברים המתרחשים היו צפויים, התקשורת עוסקת בספירת בתי הספר שנסגרו, והפניקה מחלחלת. 200 תלמידים נמצאו חיוביים, אבל אף אחד מהם לא נזקק לאשפוז, האם מדווחים על כך?

אסטרטגיה בלתי נסלחת

המשמעות של סגר מחודש על בתי הספר היא המשך הריסתה של הכלכלה הישראלית, והריסתם האישית של מאות-אלפי אזרחים שכבר נקלעו למצוקה ללא-נשוא. האם נכון להחזיק את התלמידים סגורים כל עוד יש קורונה ואין חיסון? זוהי אסטרטגיה בלתי נסלחת. הסגרים למיניהם גובים מחיר כבד יותר מן הקורונה – במחלות אחרות, בדידות, דיכאונות ובתחושת חוסר מוצא. כך זה אצל ילדים וכך זה אצל מבוגרים.

אמצעי התקשורת הם שבויים מוחלטים של הרייטינג. אבל סיפור הקורונה הוא שונה: הוא סיפור של דיני נפשות. בניגוד לנביאי הזעם ומשיחי השקר של הקורונה, הבעיה אינה בעיקר עם עוד כמה עשרות נפטרים (וכל נפטר הוא עולם מלא), אלא של מיליוני אחרים שהאופק עבורם נחסם. ילדים חולים אינם בעיה; ילדים בבית הם בעיה גדולה: בעיית הבידוד שלהם, ההשבתה מאונס של הוריהם, המצוקה הכלכלית, בעיית הלחצים המשפחתיים והדברים ידועים.

אמצעי התקשורת הכתובה והדיגיטלית צריכים להיות גורם מרגיע, להיות אטרקטיביים גם עם פחות זוועות, למשל לספר לנו על הבדיקה הסרולוגית הראשונה, שמצאה בישראל 200 אלף נדבקי קורונה, ולא 17,000 כפי שידענו עד כה, ובכל זאת – מספר הנפטרים הוא פחות משני פרומיל מכך. כלומר, שהמצב אינו כצעקתה.

הכותב הוא ד"ר למינהל ומדיניות החינוך ומרצה לחינוך