"דודי התבלבל בין מותר ואסור. עזר גם למי שלא צריך"

סיפור סיום תפקידו של השר דודי אמסלם כראש אגף בעיריית ירושלים ידוע למעטים. התקופה היא סוף 2013, ואמסלם, עד אז מנהלו הדומיננטי של אגף שיפור פני העיר (שפ"ע), הידוע בכוחניותו ובעוצמתו הרבה כחבר מרכז הליכוד, פוקד גדול ויו"ר סניף המפלגה בירושלים, היה אחרי שתי תקופות חל"ת. הראשונה כדי להתמודד ברשימת הליכוד לכנסת והשנייה כדי לרוץ למועצת העיר כמספר 2 של משה ליאון - התמודדויות שלא צלחו.

בראשות עיריית ירושלים עמד אז ניר ברקת, יריבו הפוליטי המר של אמסלם. השניים לא הסתירו את השנאה ההדדית. ברקת ראה באמסלם מנהל שלא מקבל מרות ועושה ככל העולה על רוחו באגף שלו, ללא קריטריונים, שיטה סדורה וסדרי מינהל תקין. בעוד אמסלם, אומרים במסדרונות, לא יכול היה לסלוח לברקת, שכאשר כינס את האגפים השונים בעירייה תחת מינהלים, לא מינה אותו לתפקיד הבכיר של ראש מינהל תפעול. "דודי שנא את ניר שנאת מוות", מספר ל"כלכליסט" אחד מאנשי העירייה דאז. "יש לו נרטיב פנימי חזק מאוד שהאשכנזים של מפא"י דפקו את ההורים שלו שהגיעו ממרוקו, אז אני אדפוק אותם בחזרה. הוא ראה בברקת אשכנזי, הייטקיסט, אליטיסט, מתנשא, ושנא את כל החכמולוגים האשכנזים סביבו".

ניר ברקת. יחסי איבה עם אמסלם צילום: עמית שעל

כאשר ביקש אמסלם לחזור מהחל"ת, הוא נתקל במחסום. "דודי, אתה לא חוזר לעירייה, היות והדברים אצלך מתבלבלים בין הפוליטי למקצועי", היתה התשובה של מנכ"ל העירייה דאז יוסי היימן שבלם את חזרתו של אמסלם, ולמעשה, כפי שנחשף כאן, הדיח אותו מהעירייה. "המנכ"ל אמר לדודי שזה בגלל האופן שבו הוא מתייחס לעירייה כבסיס לעשייה הפוליטית שלו", מספר גורם שנחשף לפרטי הסיפור. "הוא נהג לנצל את המשרד והמזכירה למפגשים פוליטיים והתבלבל בין המותר והאסור, כולל במכרזים וחוזים שהיה חותם עליהם. יום אחד הוא בפוליטי ויום אחד במקצועי, והדברים צריכים להיות מופרדים. הוא היה מנהל לא רע, שעבד בצורה טובה, אבל פשוט התבלבל".

בכיר בשירות המדינה: "בכל דירקטוריון של חברה ממשלתית יש רפרנט מרשות החברות. זה המון ג'ובים. אז ברור שאמסלם ירצה למנות מ'אנשי שלומנו'" איור: דניאל גולדפרב

אמסלם, כך מספרים ל"כלכליסט" גורמים בעירייה, היה בהלם ובחר לא להיאבק על הישארותו, אלא רק על היקף הפיצויים. עד היום הוא משוכנע כי נעשה לו "סיכול פוליטי" בשליחות ברקת, יריבו. "ברקת שכעס שהתמודדתי מולו בבחירות הראה לי את הדרך החוצה", מספר אמסלם ל"כלכליסט".

גורם בכיר אחר אומר כי "נוהלו בדיקות במהלך השנים, על ההתנהלות הפוליטית של אמסלם בעירייה ועל ההיעדרות שלו מהעבודה לצורך פעילות פוליטית. לאחר עזיבתו התגלו לא מעט דברים מקצועיים על תקופתו כמנהל אגף שפ"ע: כל מיני החלטות ותהליכי עבודה שהיו לגביהם סימני שאלה לגבי התקינות שלהם, בהיבט של אופן קבלת ההחלטות, סוגי ההעדפות".

טענות מעין אלה, שהוכחשו על ידי אמסלם והוגדרו על ידיו כ"קשקוש, שמועות ורכילויות של מסדרונות שהופצו נגדי בתור ליכודניק על ידי מי שלא אהב אותנו", ליוו אותו במשך שנים. כך, למשל, ב־2003 שלחה לו מבקרת העירייה לשעבר שלומית רובין מכתב על אודות פעילות אסורה בלשכתו, בין השאר טלפונים לעידוד בוחרים לתמוך בליכוד (אמסלם ענה לה כי "לא ידוע לי על כל פעילות שהתנהלה בלשכתי").

היא גם ערכה בדיקות ומעקב אחר יומנו לאחר שעלו טענות כי הוא נעדר מהעבודה בשל עיסוקים פוליטיים ("לא זוכר דבר כזה", אומר אמסלם). בנוסף, פרסמה דו"ח ביקורת נוקב על אופן ההתקשרות של האגף בניהול אמסלם עם ספקים. גורמים לשעבר בעירייה מספרים על עננה שתמיד ריחפה מעל סדרי העדיפויות של אגף שפ"ע, שהיה אחראי על תחזוקת הכבישים, המדרכות, טיפוח הגנים העירוניים וגני המשחקים וטיפול במפגעי דרכים, והעסיק כ־700 עובדים ועוד הרבה מאוד קבלנים וספקים. "לא היה ברור למה מתעדפים שיפוץ כביש או גן זה או אחר", אומר אחד הגורמים, "אמסלם מעולם לא הסכים לייצר קריטריונים. הוא תמיד אמר, 'אני מחליט, זו הסמכות שלי, אל תתערבו לי'. כמו חצר ביזנטית".

מנכ"ל העירייה לשעבר יאיר מעיין מספר גם כי "דודי לא נתן שיתערבו לו בעבודה. הוא היה אומר לי, 'אנו לא עובדים לפי פרוטקציות, יש לנו תוכנית עבודה וסדר עדיפויות'. דודי אמסלם הוא אחד מעובדי העירייה הכי ישרים שהכרתי בחיי ולא ייקח פרוטה לא שלו לכיס. הבן אדם נסע עם רכב טרנטה, איש צנוע, נקי. זה ברמה האישית. ברמה של חברים זה משהו אחר".

מה זאת אומרת?

"יש לו קטע חזק מאוד לעזור לחברים. יש בזה כמובן חיובי אך לפעמים זה גם שלילי. למשל, לעזור למי שלא צריך או במינויים ובפיטורים. הוא תמיד אמר שזה שאדם חבר מרכז הליכוד לא פוסל אותו להתמנות אם הוא מתאים. או במקרה שהיה עובד שלא התאים לעירייה והיה צריך להזיז אותו, אז כאשר היה מדובר במקורב לליכוד - דודי ביקש לשמור עליו. אבל זה לא רק לגבי ליכודניקים, היה דווקא איש מפלגת העבודה שנתפס גונב שעות ודודי ניסה לשכנע שלא לפטר אותו. הגישה שלו היא יותר של בית הלל, הוא רחמן".

כך, למשל, נלחם אמסלם על הישארותו בתפקיד של חברו הקרוב, מפקד תחנת ירושלים בכבאות לשעבר משה סוויסה, כאשר המבקרת רובין ביקשה להשעותו בעקבות ממצאים שהתגלו על תפקודו, והתעמת גם עם המבקרת הבאה אחריה מלכה דרור כשזו ניסתה להביא להשעייתו של עובד אחר, פעיל הליכוד.

מימין: דודי אמסלם ובנימין נתניהו. "בעולם שלי זה לא שוחד" צילום: יואב דודקביץ

"לא משנה מה היו המעשים, ברגע שמדובר במקורב או בחבר הליכוד, דודי יצא להגנתו", אומר גורם לשעבר בעירייה. "המוסר שלו הוא אחר לגמרי והוא לא חושב שיש עם זה בעיה. מבחינתו צריך לתמוך בחברים, זה חלק מהערכים ותפיסת העולם שלו. לכן כשהוא מקבל עכשיו לידיו את האחריות על נציבות שירות המדינה ורשות החברות, זה מטריד מאוד".

"עם אמסלם היה אפס דיון ואפס התגמשות"

אמסלם (59) נכנס לכנסת לראשונה ב־2015 וכיהן כיו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה. ב־2017 מינה אותו נתניהו ליו"ר הקואליציה במקומו של ח"כ דוד ביטן שהסתבך בפלילים.

"אמסלם טיפוס מאוד עקשן, שקשה לו להתפשר, ולכן היו איתו הרבה התנגחויות", אומר עליו אחד הח"כים. "בעוד עם ביטן אפשר היה לנהל מו"מ, אצל אמסלם יש אפס דיון ואפס התגמשות". כך, למשל, כאשר ח"כ שרן השכל סירבה להצביע בעד "חוק המרכולים", אמסלם עתר לבית הדין של הליכוד וביקש להדיח אותה מהתנועה. במקרה אחר אמסלם וביטן חברו להדחת ח"כ לשעבר בני בגין מוועדת הפנים, לאור התנגדותו ל"חוק ההמלצות".

ביולי 2019 שדרג נתניהו את החייל הנאמן שלו לתפקיד שר התקשורת. "בעבורי, כמי שנולד וגדל במעברה, עם כל הקושי והמהמורות שבדרך, זו סגירת מעגל מרגשת במיוחד", כתב אמסלם באותו יום בפייסבוק. המעברה שבה גדל היא שכונת האסבסטונים בקריית יובל בירושלים, שהוריו, עולים ממרוקו, חלמו להגיע אליה. הוא גדל במשפחה קשת־יום של 7 אחים ואחיות.

אמו ואביו, שהיה מורה לעברית במרוקו, עבדו בארץ בניקיון ומשם התגלגלה המשפחה גם לשדרות ולקריית מלאכי בעקבות הפרנסה. בבית ספג את השנאה למפא"יניקים שהקשו על אביו הליכודניק למצוא עבודה, "ופגעו בכבודנו", כפי שסיפר פעם. הוא למד בישיבת אור עציון, שירת כמפקד טנק בשריון, לאחר השחרור למד תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת בר־אילן והשתלב במחלקות הכלכליות של המוסד לביטוח לאומי וברשות המסים. בתחילת דרכו, בשנות השמונים החל אמסלם להיות פעיל בליכוד, הוא עצמו סיפר בעבר, בעדות בתיק הולילנד בבית המשפט, כי קיבל החלטה שהוא "נכנס לפוליטיקה בכל העוצמה ומתחיל ללכת ולחתור לכיוון הכנסת. הקמתי קבוצה בירושלים שבסופו של דבר היתה הכי גדולה בארץ".

הקבוצה הזו, שבין השאר התקבצו אליה גורמים שעם השנים הסתבכו בפלילים, החלה לפקוד אנשים לליכוד ולצבור כוח פוליטי. זמן קצר אחרי שאהוד אולמרט נבחר לראשות עיריית ירושלים ב־1993 נבחר אמסלם במכרז לתפקיד סגן מנהל אגף שפ"ע, ולאחר 7 שנים התקדם לתפקיד מנהל האגף, תפקיד שלפי עדותו שלו, "אין יזם בעיר שאני לא מכיר ולא נפגש איתי".

רוני בר־און. "דודי הוא לא חנה בבלי" צילום: גיא אסיאג

"דודי בחור טוב עם לב גדול, שמוכיח שארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות זה כאן ולא באמריקה", אומר השר לשעבר רוני בר־און שהקבוצה הירושלמית תמכה בו באותן שנים. "נכון שהוא די מחוספס ולא בדיוק תוצר של חנה בבלי, ולפעמים הוא מדבר בבוטות ועושה דברים מביכים, אבל הוא איש עבודה שבזכות עצמו הגיע למעלה".

בר־און אמנם אומר כי הוא עצמו לא חווה כל ניסיון של הקבוצה הירושלמית להפעיל עליו לחצים לקדם מינויים תמורת תמיכה או להציב אולטימטומים, אולם שרים אחרים בליכוד סיפרו במהלך השנים על הטקטיקות הבריוניות של הקבוצה החזקה. כך, למשל, מספר אחד משרי הליכוד לשעבר ל"כלכליסט" כי "ערב הפריימריז ב־2002, שבהם הבחירה היתה עדיין בידי חברי המרכז, כולם עלו אליהם לרגל כדי לבקש תמיכה. זו היתה השיטה. אמסלם היה דומיננטי במיוחד בקרב הקבוצה, ומטריד לחשוב שהיום נתנו לחתול לשמור על השמנת, כשהוא יהיה אחראי על נבחרת הדירקטורים ברשות החברות, ויצטרך לאשר בחתימתו מינויים בחברה זו או אחרת. האבסורד במינוי הזה זועק שחיתות".

יושבים מימין: אמסלם עם חברי הקבוצה הירושלמית יורם קארשי ויצחק קויפמן בעת מעצרם ב־2003 בחשד לזיוף מסמכים כדי לגייס מתפקדים חדשים לליכוד צילום: אלכס קולומויסקי

אחד המפגשים שפרטיהם פורסמו במהלך השנים של החבורה באותה תקופה היה עם שרת החינוך לשעבר לימור לבנת. לדבריה, היה זה אמסלם אשר אמר לה כי על מנת שתזכה בתמיכת חברי מרכז הליכוד מהקבוצה הירושלמית, "עליה לעשות בדיוק כפי שיורו לה ולמנות על פי רשימה שהם יכינו לה, לתפקידים בכירים במשרד החינוך ובמוסדות וגופים שקשורים אליו". אולם, לבנת סיפרה כי דחתה נחרצות את ההצעה ואמרה לאמסלם: "תורו לאנשים שלכם שאף אחד לא יצביע בשבילי".

הציטוטים האלה לקוחים מכתב ההגנה של לבנת, שהוגש בתגובה לתביעת דיבה שהגיש נגדה אמסלם בעקבות שידור התוכנית "הליכודניקים" בערוץ 12 לפני כחצי שנה שבו סיפרה על המפגש. אמסלם טען בתביעה כי לבנת ניסתה "לפגוע בתדמיתו ולהכפיש את שמו, תוך ציור מציאות מסולפת שהתרחשה באופן שונה לחלוטין" - ושהוא בסך הכל ניסה להניא אותה מלפטר עובד מסוים במשרד החינוך.

היא, מצדה, טענה כי למעשה אמסלם בעצמו הודה בראיונות שונים כי דרש ממנה בעבר למנות מקורבים לתפקידים בכירים ולמנוע את פיטוריהם של אחרים, ולפיכך, "אין לתובע להלין אלא על עצמו ועל התנהלותו הפסולה".

לימור לבנת. "התנהלותו פסולה" צילום: דנה קופל

"מעולם לא לחצתי על אף בן אדם לטובת מינויים ולא דיברתי כמעט עם אף בן אדם על שום תפקיד", מגיב אמסלם ל"כלכליסט". אולם, עדויות שונות והתבטאויות שלו עצמו שופכות אור על שיטת ניהול הכוח של אמסלם. למשל, הוא התבטא בעבר כי "בניתי מאזן אימה חזק מאוד מול ישראל כץ. הוא לא כל כך מהר מתעסק איתי", ובראיון אחר אמר כי "אנחנו בפוליטיקה כדי להשפיע, לא באנו מהאו"ם. חלק מההשפעה זה גם בכיוון המינויים".

אדם אחר סיפר ל"כלכליסט" כי אמסלם התהדר ש"הייתי הפוקד הכי גדול בירושלים, היו לי אלפי מתפקדים ובאתי לשרים ואמרתי להם: אם אתם רוצים שאביא לכם את המתפקדים לפריימריז, זה בתנאי שתיתנו לנו לקבוע מי יהיה המנכ"ל שלכם". בן השיח שאל את אמסלם מדוע זה כל כך חשוב לו, ותשובתו, לדבריו, היתה חדה: "אם אני קובע מי יהיו המנכ"לים בחמישה משרדים משמעותיים - אני שולט במדינה".

"סגנון של משפחת פשע"

במרץ 2003 אמסלם גילה שיש מחיר לכוח. הוא נעצר לחקירה ביאח"ה בחשד לזיוף טופסי מתפקדים במטרה לנפח את רשימת המתפקדים למפלגה, כולל איזוק, הפשטה ולילה לא סימפטי מאחורי סורג ובריח - חוויה טראומטית שתשפיע על המשך חייו. יחד איתו בילו במעצר הלילי גם חבריו לקבוצה יורם קארשי, אחיה של שולה זקן (שבהמשך הדרך הורשע במתן שוחד בפרשת רשות המסים), וקבלן הקולות החרדי יצחק קויפמן. השניים, אגב, בולטים ברשימת התורמים של אמסלם לקראת הפריימריז בליכוד ב־2013 וב־2015.

סנגורם עו"ד יאיר גולן טען כי מדובר ב"רדיפה פוליטית", לאור הכוח הרב שצברו בליכוד. לבסוף, חרף המלצת המשטרה להעמידם לדין בעבירות מרמה, זיוף ורישום כוזב במסמכי תאגיד, החליטה הפרקליטות לסגור את התיק מחוסר ראיות.

"למוסדות היה עניין לגמד את הקבוצה שלנו, בגלל שצברנו כוח", סיפר אמסלם בעדותו בביהמ"ש בפרשת הולילנד. "ואז באו בתואנה טיפשית, לא קשורה אליי, ועצרו אותי ל־24 שעות. בסוף סגרו את התיק בלי להתנצל, כרגיל, זה מה שקורה תמיד. הייתי מאוד שבור מהעניין הזה, ישבתי בבית. הייתי בדיכאון קליני".

הטראומה הזו העלתה אצל אמסלם סימני שאלה לגבי התנהלות מערכת אכיפת החוק והמוטיבציות שלה, ולמעשה בחדר החקירות לפני 17 שנה נזרעו זרעי הפורענות שעם השנים ינביטו את אחד המבקרים החריפים והבוטים ביותר של המשטרה והפרקליטות, בין השאר בשירותו של נתניהו הנאשם בפלילים.

אמירתו האחרונה של אמסלם על היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט - "עבריין לכאורה" - מצטרפת להתבטאויות קשות שלו על המשטרה, הפרקליטות, התקשורת, השמאל, האליטות, שאותם תיאר כ"כוחות רשע שרוצים לראות את נתניהו מחוץ למשחק", וכמי ש"רודפים את הימין ותופרים תיקים מופרכים". הוא כינה "שטינקרים" את מי שמעידים במשטרה נגד נתניהו, וכתב ביום ראשון בפייסבוק ש"זה משפט שדה, הכל תפור, ההליך זוהם, עדי התביעה נסחטו".

מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך כינה בימים האחרונים את התנהגותו של אמסלם "מאפיוזית", ופוליטיקאים טענו שסגנונו הוא כשל "חבר במשפחת פשע". אמסלם מנגד אומר כי אינו מסכים עם הביקורת על הבוטות שלו. "אמירה בוטה היא מתוך זווית הראייה של המתבונן. אני לא מקלל, אלא אומר באופן ישיר את מה שאני חושב, את האמת שלי, לא מנסה לייפות את זה".

אמסלם לא הסתפק בהתבטאויות מעוררות מחלוקת, אלא גם העלה הצעות שונות בשנים האחרונות כמו קיצוץ שכר המפכ"ל וביצוע בדיקות פוליגרף לחוקרי המשטרה, וקידם הצעות חוק, שנולדו ככל שתיקי האלפים התקדמו: למשל, "החוק הצרפתי" שביקש למנוע אפשרות לחקור ראש ממשלה מכהן ו"חוק הערעורים" שלפיו הפרקליטות לא תוכל לערער על פסקי דין שעונשם נמוך מ־10 שנים - שלא עברו. וכמובן את שני החוקים שהוא כן הצליח להעביר: "חוק ההמלצות" שלפיו אסור למשטרה לפרסם את המלצתה בסיום החקירה עם העברת התיק לפרקליטות והחוק שאוסר על פרסום עילת סגירת תיקי חקירה.

הלהט הזה של אמסלם להצר את הכוח של גורמי האכיפה הושפע מעוד ביקור טראומטי שלו בחדרי החקירות: במהלך שנת 2010 הוא נחקר כמה פעמים באזהרה בחשד לעבירות של קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים במסגרת תפקידו בעירייה בקשר לפרויקט הולילנד. גם מקרה זה הסתיים בסגירת התיק בשל חוסר בראיות. אך עדותו של אמסלם במשטרה ובבית המשפט שופכת אור נוסף על אישיותו. בין שתי הפרשות הפליליות שבהן הסתבך אמסלם עבר קו מקשר: לאחר מעצרו ב־2003 היו גורמים בעירייה שפעלו להשעייתו, אולם לבסוף לאחר שימוע שערך לו ראש העיר דאז אורי לופוליאנסקי, הוא החליט לוותר לו. כשחקרה המשטרה את פרשת הולילנד, התעורר בקרב החוקרים חשד כי מאיר רבין ("חבר כמו אח, בן בית אצלנו, ליווה אותי לחופה", כפי שהגדירו אמסלם), המתווך מטעם המאעכר שהפך לעד מדינה בפרשה, שמואל דכנר, פעל מול לופוליאנסקי על מנת שזה ימחל לאמסלם ולא ישעה אותו. עוד חשדה המשטרה כי דכנר העביר לאמסלם באמצעות רבין מאות אלפי שקלים בתמורה לעזרה זו ולסיוע של אמסלם מתוקף תפקידו בקידום פיתוח פרויקט הולילנד.

בין השאר התבססו החוקרים על "כתב הסחיטה" שניסח דכנר - שבהמשך הודה בעצמו כי חלקים ממנו שקריים - ועל מסמכים שנתפסו. באחד מהם, למשל, רשם דכנר כי הבטיח ללופוליאנסקי המשך סיוע ל"יד שרה" אם ייענה לבקשה להשאיר את אמסלם בתפקידו, כי "התפקיד קריטי לקידום הפרויקט". באחר דכנר כתב לרבין כי "סיכמתי עם אורי לופוליאנסקי שיערוך לו דין משמעתי, ייתן לו נזיפה, אך ישאירו בתפקיד. דאג שיזכור זאת - כי שילמתי מספיק לאורי בהקשר".

ממצא אחר שהציגו השוטרים היה מסמך שכתב יזם הפרויקט הלל צ'רני על התקדמות שהושגה ובו המשפט - "בעזרת ידידנו, דודו". באחת מחקירותיו במשטרה נשאל אמסלם מדוע מילא את כל הבקשות של יזמי הולילנד שהופנו לאגף שלו למשל בנושא שתילת הצמחים ונטיעת העצים במתחם. "זה קשקוש", ענה אמסלם, "אני לא מתערב בדברים מהסוג הזה"

אמסלם העיד בהמשך בבית המשפט כי לא ידע שמישהו פעל בעבורו אצל לופוליאנסקי, הסביר את מקור הכספים שהגיעו לחשבונו מרבין בכך שמדובר בהלוואת גישור חברית, שהוחזרה, והכחיש כל קשר לקידום פרויקט הולילנד. לדבריו, היתה קליקה בעירייה שלחצה להשעותו: "אני קליינט לא פשוט, אני דעתן, חזק, אני לא מריונטה של אף בן אדם. תתקשר לעיריית ירושלים ותשאל מי זה דודי אמסלם. החבר'ה האלה רצו ליירט אותי... הם ראו אותי כמקור כוח שצריך לגמד אותו".

בהמשך עדותו סיפר אמסלם כי הופתע לגלות את שמו ברשימותיו של דכנר, שזויפו: "קוראים לי ליאח"ה, אני בא לסיפור הזה ושואל את עצמי, הנבזה הזה לא מתבייש? אני עד היום מתעורר בלילות עם זיעה קרה מהאירוע הזה... החוצפה הזאת, עזות המצח, תראה את הקלות הבלתי נסבלת, באמת יכולתי להגיע לבית סוהר, אמיתי, בלי צחוק. מי היה מאמין לי? ועד היום אני בטראומה הזאת. עד היום הילדים שלי כל פעם שאני הולך לאיזשהו מקום, אומרים לי, 'תגיד לי אבא, המשטרה לא תקרא לך? הם תחת הזעזוע הזה. אין גבולות?".

צלקות מהעוני בילדות וממות אשתו מסרטן

אמסלם לא ניתב את הצלקות שלו רק למתקפה על מערכת אכיפת החוק. ב־2009 אשתו רוזי נפטרה ממחלת הסרטן והוא נותר לבדו לגדל את שני ילדיו. כשנכנס לכנסת, הוא הגיש הצעת חוק לביטול מע"מ על תרופות מצילות חיים ואותה כינה "חוק רוזי" ואמר כי זו צוואתה. הוא סיפר כיצד גילה לתדהמתו כאשר חיפש עבור אשתו תרופות כי למחירן היקר מתווסף גם מע"מ. הצעת החוק לא עברה לבסוף, אולם בעקבותיה הסכימה המדינה להשתתף בסבסוד הנחה לרכישת תרופות אונקולוגיות מצילות חיים, בגובה של עשרות אחוזים. צלקת אחרת מילדותו, כאשר ראה את חבריו הולכים בקיץ לקייטנות והוא נאלץ להסתפק בתשובת אביו כי "אין לנו מספיק כסף לשלם עבור קייטנה בשבילך", הביאה אותו לחוקק את חוק הפיקוח על מחירי הקייטנות העירוניות. הוא קידם חוקים חברתיים נוספים כמו הסדרת חניה אישית לנכים סמוך לביתם ומתן פטור בארנונה לעמותות המטפלות באנשים עם מוגבלויות (מנגד קידם שלילת פטור בארנונה מעמותות שמאל).

בתחילת דרכו בכנסת אמסלם עוד גילה עצמאות כאשר יצא נגד נתניהו בסוגיית העלאת קהילת הפלאשמורה מאתיופיה והחרים את הצבעות הקואליציה עד להסדרת הסוגיה. גם בתוך הליכוד יצא נגד עמדת רה"מ, כאשר ניסה לקדם את החזרת בחירת רשימת המפלגה לידי מרכז הליכוד, היות שלשיטתו "הפריימריז היא שיטה מושחתת". בראיונות איתו אז אמר אמסלם כי "הליכוד זה לא חסידות. אין לנו אדמו"ר שכולנו אומרים אמן אחריו", וכי "נתניהו אינו מייצג את מצביעי הליכוד, לא בהתנהלותו ולא במדיניותו". בראשית חקירות נתניהו גם הכריז אמסלם כי "ראש ממשלה לא יכול לכהן עם כתב אישום על שוחד". היום, כידוע, הוא נשמע אחרת לגמרי. "הבעיה שלי היא עם הגדרת השוחד", הוא מסביר ל"כלכליסט" את פשר שינוי עמדתו, "זה לא שנתניהו קיבל מעטפות כסף, אלא יש כאן שוחד מומצא בדמות סיקור תקשורתי חיובי, בעולם שלי זה לא שוחד".

לדברי שר לשעבר בליכוד, "אפשר היה לחוש בשינוי של אמסלם לאחר שנתניהו מינה אותו, בשיטתו הידועה, ליו"ר הקואליציה, ואז הוא התחיל להתלקק סביבו ולהיות כלב ציד שלו". זה כנראה גם מה שהקנה לאמסלם השבוע מקום של כבוד (יש שיאמרו מפוקפק) בשורה הראשונה לצד נתניהו בנאום ההשתלחות שלו לפני פתיחת משפטו, ולבטח לא הזיק להזניקו כבר פעמיים לעמדת שר. עם זאת, אמסלם לא הצליח לקבל את תיק השר לענייני ירושלים, שאליו לטש עיניים כחלק מחלומו לכבוש את ראשות העיר. ב־2018 הוא שקל ברצינות להתמודד, אולם ויתר לאחר שנתניהו תמך במועמד אחר, זאב אלקין.

כשמונה אמסלם לשר התקשורת, מספר גורם לשעבר במשרד "הוא הביא איתו לטקס את כל המשפחה וגם רבנים עלו אליו לרגל לברך". לדברי כמה גורמים במשרד, לצד ה"עממיות והסחבקיות", הפתיע אותם אמסלם ברצינות שלו ובניסיון ללמוד במהירות ולהעמיק בחומר. "הכנו לו תיק חפיפה על כל נושא הדור החמישי, והוא גילה רצינות, ביקש לכנס כמה דיוני עומק, שאל שאלות ולא פחד להגיד שהוא לא מבין", מספר אחד הגורמים. הצצה ביומנו של אמסלם חושפת פרט מעניין בהקשר זה: הוא אפילו לקח קורס מתמשך ב"יסודות התקשורת". גורם אחר במשרד מספר כי רוב הזמן, "הנוכחות של אמסלם לא היתה משמעותית היות שרוב זמנו היה מושקע בפוליטיקה ובבחירות. זה השתנה במשבר הקורונה שאז הוא הגיע, עמד בפרונט וקיבל את ההחלטות".

במשרד התקשורת פגש אמסלם את אשר ביטון, מנהל אגף ומ"מ יו"ר מועצת הכבלים והלוויין. בין השניים נרקמו יחסי אמון, וכעת אמסלם מקדם את מינויו למנכ"ל משרד הדיגיטל והסייבר החדש שהוא קיבל לידיו. המשרד ירכז לתוכו תחומים שהיו קודם תחת אחריות משרד המדע, המשרד לשוויון חברתי ומשרד רה"מ. בנוסף מונה אמסלם לשר המקשר בין הממשלה לכנסת וניתנה לו, כאמור, האחריות על נציבות שירות המדינה, שנלקחה ממשרד רה"מ, ועל רשות החברות הממשלתיות, שהוצאה ממשרד האוצר.

"נתנו לישראל כץ סוכרייה בדמות משרד האוצר ובזמן שהוא הולך להרים כוסית, הוא מגלה שנשארה רק העטיפה", מפרשן גורם בכיר בשירות המדינה את העברת האחריות לרשות החברות לידי אמסלם. "תחשוב שבכל דירקטוריון של חברה ממשלתית יש רפרנט מטעם רשות החברות, זה המון תקנים, המון ג'ובים. ובקרוב יצטרכו גם למנות מנהל חדש לרשות החברות, אז ברור שאמסלם ירצה למנות מישהו מ'אנשי שלומנו'. זה מינוי שייתן לו כוח ושליטה". לגבי האחריות לנציבות שירות המדינה אומר אותו גורם כי, "דודי למעשה יהיה מעל נציב שהוא חלש מאוד, שלא קידם יותר מדי דברים במערכת המיושנת. תפקידו בפועל יהיה למעשה לפקח עליו מבחינה פוליטית, שבפועל זה אומר לדאוג שלא יבדקו יותר מדי זיקה פוליטית של מועמדים במינויים".

את האג'נדה שמביא איתו אמסלם לתפקיד הוא כבר הציג לראווה לציבור כשניסה ב־2015 לקדם את מה שכונה "חוק הג'ובים", שיאפשר לחברי מרכז במפלגות להתמודד לתפקידים בחברות ממשלתיות בלא שיצטרכו להצהיר על זיקתם הפוליטית. שנה אחר כך הוא היה שותף לניסיון לבטל את נבחרת הדירקטורים של רשות החברות, שנועדה למנוע מינויים לא מתאימים של מקורבים לצלחת. גם את כוחה של נציבות שירות המדינה ביקש אמסלם להחליש. כאשר ועדת הפנים בראשותו דנה בהצעתו של ח"כ ביטן, שביקשה להגביל את תקופת ההשעיה המקסימלית של עובד מדינה שנחקר בעבירות פליליות ל־45 יום, היה זה אמסלם שביקש להחמיר אף יותר: לשלול את סמכות ההשעיה מנציב שירות המדינה ומכלל המעסיקים במגזר הציבורי ולהעבירה לידי בתי הדין המשמעתיים של שירות המדינה, וכן לטריבונלים חיצוניים שיוקמו.

אמסלם, מה דעתך על הטענות שהמינוי שלך זועק שחיתות?

"אני לא מתעסק עם הקשקושים האלה. הפקידים רוצים לשמור את הכוח של עצמם, ולכן הם טוענים כי הפוליטיקאים הם הגורם הכי מפריע למערכת, מושחתים, שצריך להרחיק אותם וזה דבר שלא מקובל עלי בתפיסת עולמי. לכן אני חושב שצריך לעשות את ההתאמות הנכונות ולאזן. הציבור בחר בפוליטיקאי, לא בפקיד".

האם בדרך למימוש מטרה זו, כשבנוסף אמסלם מגיע מעולם ה"שמור לי ואשמור לך" כשערך ה"עזרה לחברים" הוא מקודש בעיניו, הוא יצליח להימנע מלחצות קווים אפורים בתפקיד? רבים מהמרואיינים מביעים בכך ספק. נציב שירות המדינה לשעבר שמואל הולנדר אמר לאחרונה ל"כלכליסט" כי "חברי הליכוד לא יתקשרו לראש הממשלה לבקש ג'וב, אבל מאמסלם יהיה קל יותר לבקש. לכן, מינוי של שר שיקבל אחריות מיניסטריאלית על שני השיברים לתפקידים בכל המגזר הציבורי, זה דבר בעייתי מאוד".

בר־און, לעומת זאת, נותן לאמסלם קרדיט: "אני חושב שבמציאות של היום עם השקיפות הקיימת חזקה על כל מינוי שאם הוא היה נגוע בפעולה לא ראויה או לא חוקית, יהיו 99 אנשים שהפסידו שירוצו לתקשורת. אז מי שרוצה להתעסק בזה היום ולהכניס את היד ללהבה הבוערת הוא לא פושע, אלא סתם אידיוט - ודודי אמסלם ממש לא אידיוט".