תיקון חוליי מערכת הבריאות וצמצום תקציבי אינם סותרים זה את זה

בימים אלה מתמנים שר בריאות ומנכ"ל משרד חדשים. אתגרים רבים עומדים בפניהם: בריחת רופאים מהרפואה הציבורית לפרטית, פער גדל והולך בתוחלת החיים, פער באיכות וזמינות של שירות רפואי בין עשירים לעניים, ואי-שביעות רצון גדלה והולכת מרמת השירות הניתן לציבור בקופות ובבתי החולים, המאכלסים מחלקות צפופות, וצוותים רפואיים הקורסים תחת משמרות ארוכות. לכל זאת מתווסף משבר כלכלי עמוק המבשר על צמצום תקציבי רוחבי, שיפגע מן הסתם גם בתקציב מערכת הבריאות.

באופן מופלא, לכל האתגרים הללו קיימים פתרונות ישימים, שלא רק ישפרו את רמת הרפואה לכלל הציבור בישראל, אלא שניתן יהיה ליישמם תוך צמצום תקציבי ניכר והגברת השוויון במערכת הבריאות. 

משה בר סימן טוב ויולי אדלשטיין צילום: דוברות משרד הבריאות

מערכת הבריאות מתנהלת שנים בתוך עצמה. אותם אנשים, אותם רעיונות ואותה קונספציה שגויה. המסר שחוזר על עצמו הוא ש"משרד האוצר מרעיב אותנו". בשביל לפתור את בעיות המערכת חייבים להתנתק מסטיגמות מיושנות, ולהבין שאנו חיים בעולם חדש שבו הפרטי והציבורי יכולים לחיות זה עם זה מבלי לפגוע בשוויון.

רבים אינם יודעים זאת, אך לתרופה חדשה, שיכולה להציל חיים, לוקח בין שנה לחמש שנים, מהרגע שבו יצאה אל השוק והפכה זמינה לציבור בחו"ל, ועד להגעתה לסל התרופות בישראל. בעלי ביטוחי בריאות פרטיים וקולקטיביים, המהווים כיום כ-50% מהציבור בישראל – יקבלו תרופות אלה מיד עם זמינותן. מי שלא שפר עליו מזלו, ונמצא במחצית השנייה של המדינה - עלול למצוא את מותו במקרה של מחלה קשה. כך, בין השאר, נוצר פער בתוחלת החיים.

הפתרון לכך פשוט וזול. בעלי ביטוח קולקטיבי פרטי משלמים בממוצע כ-10 שקלים בחודש למימון נספח תרופות מחוץ לסל. כדי להגדיל את השוויון הבריאותי בישראל, טוב יעשו שר הבריאות החדש ומנכ"ל משרדו, אם יחייבו מעסיקים לרכוש עבור עובדיהם נספח מציל חיים זה, כשם שהמדינה מחייבת מעסיקים להפריש פנסיה לעובדיהם ולרכוש עבורם ביטוח אובדן כושר עבודה. מי שידו אינה משגת, יקבל את התרופה חינם מחברות התרופות במסגרת אמנה לשוויון חברתי שהחברות והמדינה יחתמו ביניהם. כך יהפכו התרופות המתקדמות בעולם לברות השגה עבור כלל הציבור באופן מיידי, וההבדלים הצורמים בתוחלת החיים בין הפריפריה למרכז יצטמצמו.

אחת הטענות כלפי מערכת הבריאות היא שהיא מזניחה את הרפואה הציבורית, ומטפחת רפואה פרטית. גם פער זה ניתן למתן מבלי להגדיל תקציבים. הנה דוגמא: רופאים מבוגרים, גם הבכירים שבהם, אנוסים לפרוש עם הגיעם לגיל הפנסיה מהשירות הציבורי. רופאים אלה, הנמצאים בשיא יכולותיהם, עוברים לשוק הפרטי, וגובים אלפי שקלים על שירותיהם. בכל שנה מאבדת המערכת הציבורית מאות רופאים מעולים, שהביקוש לשירותיהם יימשך בין חמש לעשר שנים נוספות.

ניתן להשאיר רופאים אלה במערכת, לא כראשי מחלקות, אלא כמנתחים וכרופאים מייעצים, במסגרת בתי החולים עצמם, והם יבצעו ניתוחים פרטיים במימון חברות הביטוח בבתי החולים הציבוריים, וכך כולם ייצאו נשכרים: הציבור ייהנה מקיצור תורים ומנגישות לרופאים איכותיים; הרופאים ייהנו מאופק כלכלי לאחר פרישתם; וחברות הביטוח ישמחו לשלוח מבוטחים לרופאים אלה. גם המערכת הציבורית תצא נשכרת, ובמקום לאבד תקציבים לקליניקות הפרטיות, תרוויח כספים שיועברו אליה על ידי חברות הביטוח. בתוך המחלקה הציבורית תיווצר תחרות בריאה בין הצוות שפועל רק במסגרת הציבורית לצוות הפרטי, תחרות שתפעל לטובת החולים הציבוריים.

ניתן גם לפתור חלק ניכר מהעומסים על הרופאים המתמחים ובמחלקות האשפוז. הקורונה לימדה אותנו שניתן ואף רצוי לאשפז חולים בבתיהם, תוך מתן טיפול מהיר ואיכותי מרחוק. אם מערכת הבריאות תפנים מהפכה זו באמת, היא תוכל לצמצם באחת את העומס בבתי החולים. יותר שירותי רפואה ומוקדי רפואת חירום בקהילה ויותר שירותים רפואיים מרחוק יקטינו את העומס בחדרי המיון וישפרו את השירות הרפואי ואת זמינותו.

כך, הצורך להקים עוד ועוד בתי חולים יקטן, השירות ישתפר והתקציב למערכת הבריאות יוכל להתאים את עצמו לתקופה הכלכלית בה אנחנו חיים.

הכותב הוא מומחה למדיניות בריאות; בעברו שימש כסגן מנהל בית החולים אסותא, סמנכ"ל של חברת הפניקס ומנהל החברה הכלכלית של קופ"ח לאומית.