השקיפות חשובה – גם ובעיקר בדיני משפחה

לאחרונה שודר באתר הרשות השופטת, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, דיון שהתקיים בפני בג"ץ. שידור הדיונים הוא יוזמה שקידמה הנשיאה אסתר חיות להרחבת העיקרון המשפטי של פומביות הדיון.

השקיפות הנוצרת כתוצאה משידור הדיונים היא התפתחות חיובית, וראוי כי גם דיונים בערכאות נמוכות יותר, העוסקים בנושאים רלבנטיים יותר לאזרח הקטן, יזכו להיחשף לעין המצלמה (אולי בדוגמה של שידורי ערוץ הכנסת, המעביר באופן קבוע את דיוני המליאה והוועדות במשכן). עבור האזרח הקטן גם דיוני מעצרים – אינם פחות חשובים.

בהקשר הזה, של שקיפות במערכת המשפט, דומה כי הגיע הזמן לדון בחשאיות האופפת תחום אשר לא רק שאיננו צפוי להיות חשוף לעיני הציבור הרחב דרך מצלמות הטלוויזיה בעתיד הקרוב, אלא שהוא אף איננו נגיש אף לציבור המטריח את עצמו לאולמות בתי המשפט ואיננו מסתפק בצפייה מהבית. הכוונה היא לדיונים בבית המשפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבניים, המתנהלים בדלתיים סגורות ותחת איסור פרסום באופן קבוע.

הסיבות לכך שדיוני בית המשפט לענייני משפחה סגורים לציבור ברורות: הליכים הקשורים לדיני משפחה, גירושים וילדים הם רגישים, והמחוקק ביקש לשמור על צנעת חייהם של המתדיינים. ואולם, הטיעונים בעד צמצום היקף החסיון של דיוני בית המשפט לענייני משפחה הינם כבדי משקל. אור השמש ושקיפות הם הדבר המזכך ביותר גם בתחום העדין של דיני משפחה.

החסיון החל בערכאות בתחום המשפחה חל על הציבור כולו, ובתוך כך גם כלפי אקדמאים אשר חוקרים את התחום וגם כלפי עיתונאים. מדובר בעוול שחייב להפסק. ישנם אמצעים שפגיעתם פחותה שהינם עדיפים על מנת לשמור על פרטיות המתדיינים מחד, וטיוב המערכת והביקורת עליה – מאידך. לדוגמה, החתמה של העיתונאים והחוקרים על התחייבות וסודיות שלא לחשוף פרטים על המתדיינים.

עו"ד ארתור שני

סגירת הדיונים לחוקרים ועיתונאים מייצרת תמריץ למערכת "לסגור תיקים" בהעדר כל ביקורת ציבורית או אחרת, אך לאו דווקא לסגור אותם באופן צודק וראוי. שקיפות, גם אם מועטה עבור חוקרים ועיתונאים, בדיונים תעודד את השופטים להגיע מוכנים לדיונים, לנהוג פחות על "אוטומט" ולהקפיד שלא להציג משוא פנים כלפי אחד הצדדים.

בנוסף, פתיחת הדיונים תסייע באופן משמעותי למחקרים אקדמיים העוסקים בדיני משפחה. כך, לדוגמה, קשה מאוד לחקור את תחום ההורות, שעה שבתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים דנים בדלתיים סגורות ואינם מפרסמים את החלטותיהם ופסקי הדין. עוד תחום שקשה מאוד לחקור הוא אלימות במשפחה, שכן הדיונים חסויים. כמה צוי הרחקה מתקבלים? בכמה מקרים מעורבים ילדים? בכמה מקרים מחייבים צד בהוצאות משום שפנה פנייה לצורך טקטי או אסטרטגי? מתי אנשים מגיעים מיוצגים ומתי לבדם? המון שאלות – אפס תשובות.

בדרגה הנמוכה ביותר של שקיפות נמצא עולם שלם של פסקי דין שנתנו תוקף להסכמות בין צדדים, כך שגם אם אלו מתפרסמים אין כל דרך לדעת באיזה הסכמות מדובר. במקרים הללו, מדובר במשימה בלתי אפשרית לחקור את המערכת. אפילו החוקר המיומן ביותר, לא יצליח להוציא נתונים מפסקי דין המאשרים הסכמים הטמונים בקלסרים חסויים הטמונים אי שם במרתפי בתי המשפט.

לבסוף, סיבה נוספת היא איכות השפיטה והשופטים. כל אדם תחת תיעוד משתדל, ללפחות למראית עין, קצת יותר. כולנו זוכרים שופטים ושופטות שעמדו לבירור משמעתי בשל אמירות לא ראויות, על סמך ראיות ממשיות שהוצגו כנגדם - פרוטוקולים והקלטות מתוך הדיונים. בדיני המשפחה לרוב לא ניתן לבסס תלונות כאלה בהיעדר תיעוד.

לסיכום: שידור הדיון מבג"ץ מהווה סנונית ראשונה לקראת שקיפות בכלל מערכת השפיטה, שתגביר את אמון הציבור, ותאפשר ביקורת מדויקת יותר ומחקר מעמיק של המגמות בפסיקה, בחינה של התנהלות השופטים כלפי הצדדים המתדיינים, עורכי הדין, המדינה ועוד. כל הדברים הללו נכונים, ואף ביתר שאת, בנוגע לבתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים. ובשורה התחתונה: תנו לשמש השקיפות לעלות מעל ערכאות השיפוט לענייני משפחה – למען כולנו.

מאת עו"ד ארתור שני מגשר ושותף מנהל ב-א' זיסמן שני - משפט וגישור - חברת עורכי דין המתמחה בדיני משפחה, גירושים וירושה.