האלונקה הדורסת של בנימין נתניהו

בשלב ראשון הוצא מהבוידעם ביטוי הרעות האולטימטיבי, שמוכר לכל ישראלי שהיה בצבא: האלונקה. נוכח המחאה הגוברת קרא נתניהו לכל שריו "להיכנס מתחת לאלונקה". לאלונקה יש ארבע ידיות נשיאה ומשמעות אחת דיכוטומית: מי שסוחב מתחתיה הוא בסדר, מי שלא הוא אגואיסט ובוגד בערך ה"אחד בשביל כולם", הוא השנוא שבחבורה. לנתניהו חשוב שיהיה את מי לשנוא.

הטאקט השני בהסטת האש הגיע בשבועות שלאחר מכן. מי שסומנו היו ראשי המגזר העסקי. הטייקונים שטופחו בידי נתניהו גילו שהשלטים והקריאות בהפגנות התחלפו פתאום, והם מופנים נגדם. הם אלה שלא רק שלא נכנסו מתחת לאלונקה, הם ממש מכבידים על נשיאתה. המסר היה ברור: מה אתם רוצים ממני? לכו לבנקים, לכו לשטראוס, לאסם, לתנובה, לשופרסל. הם הבעיה שלכם, לא אני. באותם ימים נתניהו עוד שמר על פאסון: לא לשקר ממש, אבל חצאי אמיתות זה ממש בסדר. גיבורי המגזר העסקי, כמה וכמה מהם בהחלט התנהגו בחזירות, חטפו את רוב האש. קובעי המדיניות שאפשרו להם להתנהג כפי שהתנהגו התחבאו היטב מאחוריהם. ההמשך ידוע: ועדת טרכטנברג, מסקנות מרוככות, יישום חלקי ביותר שלהן, דיכוי המחאה ואולי משמעותי יותר, דיכוי האמונה בהצלחתה של מחאה חברתית בעתיד.

איור: צח כהן

 

מי שלא סוחב בוגד

מרץ 2020. נתניהו בעוד אחת מההופעות ההיסטריות שלו במשבר הקורונה הסביר לעם ישראל שהוא יידרש להיכנס לסגר ויופעלו לשם כך תקנות לשעת חירום דרקוניות. "זו לא המלצה זו הנחיה", הדגיש. בסיום דבריו נתניהו שלף שוב, איך לא, את האלונקה, וקרא לכחול לבן - אז עדיין מפלגה - להיכנס מתחתיה ולהצטרף לממשלת חירום. מה לא היה שם: אלונקה, חירום, מוסד, סיירת מטכ"ל, כל האלמנטים והדימויים הדרושים כדי להדגיש שמי שלא יצטרף ויעלה על דעתו להתנגד הוא למעשה לא פטריוט. זה לא נתניהו שמוביל את הכוח והתברבר בניווט, זה בני גנץ שברגע האמת מהסס להצטרף ולעזור לעם ישראל. גם הפעם התרגיל צלח. גנץ, שחתם אתמול על הסכם להקמת ממשלה עם נתניהו, בלע את הפתיון ונקבר מתחת לאלונקה.

אז בשלו התנאים להמשיך לשלב הבא בהסטת האש, שהחלה להתפשט בגזרה הכלכלית. יום קודם כבר הופיעה האלונקה אצל מנכ"ל האוצר שי באב"ד, שקרא למורים לגלות סולידריות עם קשיי המשק ולקזז מספר ימים מהחופש הגדול לטובת חופשת הקורונה הכפויה. אם להישאר בז'רגון הצבאי, המורים גילו שהם הוצנחו לתפקיד הפרזיטים, אלו שרוצים לקבל שכר מלא בלי לעבוד קשה מדי, על חשבון ההורים המובטלים. בימים האחרונים באב"ד עשה שימוש בעוד טריק מוכר, ודרבן את הקמעונאים שעסקיהם סגורים לתקוף את המערכת הבנקאית. כי גם הם, הבנקים, לא נכנסים מתחת לאלונקה ומערימים קשיים על העסקים הקטנים שמבקשים לקבל הלוואות בערבות מדינה.

נתניהו וגנץ חותמים על ההסכם הקואליציוני, אתמול

אלונקת הסוואה

לטקטיקת האלונקה של נתניהו והאוצר יש מטרה אחת ברורה: להסתיר את הבור שמתחתיה ואת הכשלים בניהול משבר הקורונה. הדרישה מהמורים להחזיר ימים בחופש הגדול היא לגיטימית כדי להחזיר את המשק לפעילות. פחות לגיטימי להפוך אותם לאויב העם. עוד פחות לגיטימי להודיע להם שהם חיוניים וחייבים ללמד, ואז להפסיק כי זה לא אפקטיבי, אבל להמשיך לשמור על קשר רגשי עם הילדים. ואז שוב לחזור ללמד, לזגזג עם תוכניות הלמידה מרחוק, להגיד למורים שזה בכלל אופציונאלי, ואז להתחרט, ולצאת עם מתווה מחייב ללמידה לאחר חג הפסח, רק כדי לגלות ששר החינוך פרסם בתקשורת הוראות סותרות מאלו שפרסם הדרג המקצועי שלו. לצערם של המורים, מי שמייצג אותם הם שני ארגונים רקובים. אם היו מעמידים בראשם כאלה שטובת המורים לנגד עיניהם, נתניהו ואנשי האוצר לא היו מצליחים שוב עם תרגיל האלונקה. הם לא היו מצליחים להפוך בקלות כזאת את המורים לאויבים.

זה אפילו די פשוט. המורים רק היו צריכים לומר: כן אנחנו יודעים שנידרש ללמד ביולי, כן, זה מאוד קשה כי זו הטבת השכר היחידה שהמקצוע הזה מאפשר, אבל נעשה את זה כי אין ברירה אחרת. יחד עם זאת, הגיעה העת לטפל בבעיות היסוד שלנו: בשכר המורים המתחילים, בהכשרה הטכנולוגית הנדרשת כדי ללמד בשנת 2020, בשחרור היצירתיות של מנהלי בתי הספר והמורים, בניעור הקיבעון המחשבתי במשרד החינוך ובהסטת משאבים לדרגי השטח במקום למנגנון המנופח שמעליהם. כן, ניכנס מתחת לאלונקה, אבל לא כדי לכסות על כל המחדלים שנתניהו האוצר ומשרד החינוך כל כך מתאמצים להסתיר, אחרי שנחשפו במשבר הקורונה.

יש את מי לשנוא

אין כמו כמה בנקאים טובים על האש כדי לשלהב את היצרים. המערכת הבנקאית הרוויחה ביושר את השנאה הציבורית כלפיה. השכר המנופח טרום חוק שכר הבכירים, היעדר התחרות, שיגעון הגדלות שבו לקו ראשי המערכת, האטימות שרק מערכת בירוקרטית כמו בנק יכולה לייצר במפגש היום יומי מול האזרח. אבל כשמנכ"ל משרד האוצר משתמש בתרגיל האלונקה ורותם את הפה הגדול של ראשי ענף הקמעונאות כדי להסיט את האש אל הבנקים, הוא גונב דעת. הוא מבקש להסתיר, בלי היסוס, את העובדה שהממשלה אולי התהדרה בסיוע נדיב לעסקים, אבל מיד אחר כך החליטה לקפוץ את ידה בערבויות שהיא נותנת להלוואות שלהם.

שרי הממשלה, בני גנץ, המורים, הבנקאים. כולם קורבנות של תרגיל חוזר ונשנה, שמטרתו הסטה של הדיון הציבורי משגיאות הממשלה והעומד בראשה. במרחב השיח הציבורי אין מקום אינסופי. במקום שבו מדברים בלהט על חלקם של המורים במשבר, ידברו פחות על חלקו של ראש הממשלה בו. במקום לדבר על שרירותיות ההחלטות של ראש הממשלה, על המנגנונים התקולים שבנה כדי לנהל את המשבר ואת היציאה ממנו, ידברו על בנקאים שבודקים בציציות ועל מורים שמתעקשים לצאת לחופש. זה עבד בכל המשברים קודמים, וזה עובד ללא דופי גם במשבר הנוכחי. יש את מי לשנוא.