לשון הרע בעבודה

 מוגש מטעם DUN'S 100

סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, אשר תוקן בשנת 2009, הפך את בתי הדין לעבודה לאכסנייה לניהול תיקי לשון הרע בין עובדים למעסיקים, לרבות ביחס תביעות הנדונות לאחר סיום יחסי עבודה בין הצדדים, ובלבד שהעילה נוגעת ליחסי העבודה שבין הצדדים.

סעיף זה סימן קו דיוני מפריד בין תביעות לשון הרע שבין עובד למעסיק, שיידונו בבית הדין לעבודה, לבין תביעות לשון הרע בין עובדים, למשל, אשר המשיכו להידון בערכאות האזרחיות (בתי משפט השלום וכו').

מטבע הדברים, לשון הרע במקום העבודה או במסגרת יחסי עבודה יכולה ללבוש פנים רבות: בלשון הרע שמקורה בסכסוך שבין חברי ועד במקום עבודה מאורגן ובינם לבין עצמם; בלשון הרע המוצאת ע"י עובד כנגד מעסיק בדבר אופי עבודתו של העובד, אופי כישוריו, או האשמתו בביצוע עבירות פליליות – הן ע"י מנהל בכיר והן ע"י ממונה זוטר. מקור אחר לתביעות אלו הוא לשון הרע שמוצאת ע"י המעסיק נגד עובד לאחר סיום יחסי העבודה (בין בחוות דעת שהמעסיק מתבקש לתת ובין באמצעים אחרים -כגון במרשתת). לשון הרע עשויה להתגבש בהזמנה לשימוע הממוענת גם למי שאינם רלבנטיים להזמנה או בעריכת שימוע החורג מכללים מקובלים והמשפילה את העובד. לשון הרע עשוייה ללבוש פנים גם בהגשת תלונת כזב של מעסיק (או עובד) לרשויות החוק (או לרשויות מבררות אחרות), תוך האשמות "ברף פלילי"; היא עשוייה להתגבש ביחס לפרסום פוגעני בעל פה, פרסום משמיץ בכתב (בין בכתב "מסורתי" או באמצעות דוא"ל) או הכפשה ברשת חברתית באינטרנט. האשמות סרק בין עובדים או בין ממונה לכפיפה שעניינן ביצוע עבירות מכוח החוק למניעת הטרדה מינית במסגרת יחסי עבודה, עשויות אף הן לגבש עוולת לשון הרע. ואלו רק דוגמאות.

עוגמת הנפש הכרוכה בפרסום לשון הרע ביחסי עבודה, עלולה להיות רבה לא פעם יותר מזו המפורסמת שלא במסגרת יחסי עבודה, נוכח החלק המרכזי של מקום העבודה בחיי העובדים בישראל בעולם המודרני. כשלוקחים בחשבון את מערכת האמון המיוחדת האמורה לשרור בין עובד למעסיק, ואת העובדה שללשון הרע במקום העבודה עלולה להיות השפעה על שמו הטוב של העובד ושל המעסיק בקרב לקוחות עתידיים ולקוחות עבר, כמו בקרב עובדים אחרים, מובנת החומרה היתרה שיש לייחס לפרסומים כוזבים ביחסי עבודה.

עו"ד שלומי וינברג צילום: יח"צ

נדגים זאת באמצעות מספר פסקי דין מייצגים.

בפסק דין שניתן לאחרונה, ע"ע 18072-02-19 מ' נ' ג', דחה בית הדין הארצי לעבודה ערעורים הדדיים על פסק דינה של נשיאת בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב דהיום, בגדרו נפסק לזכות המערער-המעסיק פיצוי בסך של 15,000 ₪ מכוח חוק איסור לשון הרע, ו-30,000 ₪ למתמחה אשר עבד אצלו בזמנים הרלבנטיים לתביעה.

בהזכירו פסיקות קודמות בנושא, הטעים בית הדין הארצי, כי הפרסומים נעשו לאחר סיום ההעסקה ולא במהלכם, וחלק מהפרסומים הופנו כלפי צדדים חיצוניים ליחסי ההעסקה.

בית הדין הארצי הזכיר את פסק הדין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון, בעניין שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ. בפסק דין ניידלי התייחס בית המשפט העליון לפגיעה הפוטנציאלית הרבה שעלולה להתרחש מפרסומים בעולם המקוון - פגיעה שלעיתים חמורה יותר מפרסום לשון הרע באמצעים מסורתיים. בית המשפט העליון אף התייחס לסכנה בכך שפרסום ברשתות החברתיות עלול להוביל את לשון הרע במהירות ובאופן ישיר אל חבריו, משפחתו וקהילתו של מושא הפרסום.

בפריזמה זאת ותוך שהוא מתייחס גם לגישה הכללית של הזהירות מפני "מישפוט יתר" של יחסי עבודה, קבע בית הדין הארצי, כי לצורך הערכת עוצמת הפגיעה של המתמחה בגנות המעסיק (ממנה נגזר הפיצוי המתאים), במסגרת פרסום בדף פייסבוק שבו חברים עורכי דין רבים, נשקלה מחד מידת זיקתו של הפרסום לעולמו המקצועי של התובע, ומאידך העובדה כי הפרסום הוסר. לכן נקבע כי הפיצוי בסך 15,000 ₪ בלבד שקבע בית הדין האזורי לעבודה, משקף את הפיצוי ההולם בנסיבות העניין.

אשר לפרסום לשון הרע ע"י המעסיק בגנות המתמחה, קבע בית הדין הארצי כי מטרתו הייתה לחבל בעתידו המקצועי של המתמחה וביכולתו להמשיך בתקופת ההתמחות ולסיימה, אולם על אף הפגיעה החמורה הפוטנציאלית, שכביכול, הצדיקה פיצוי גבוה יותר, נקבע כי המכתב נשלח למאמנו של המתמחה בלבד כך שתפוצתו לא הייתה נרחבת, ועל כן לא הייתה למכתב השלכה מעשית על המשך עבודתו של העובד. נוכח זאת, נקבע שפיצוי בסך של 30,000 ₪ שקבע בית הדין האזורי, היה ראוי ונכון בנסיבות אלו.

בפסק דין אחר שניתן אך לאחרונה, סע"ש 53672-10-17, לוי נ' גופר (הח"מ ייצג בתיק זה), פסק בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב פיצוי בסך של 60,000 ₪ בגין לשון הרע שהופץ במסגרת תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי ובפרסומים בעל פה ללקוחות החברה שבה הועסק התובע, עורך דין וסוכן ביטוח, ואשר הואשם לשווא ע"י מעסיקתו לשעבר בהאשמות שווא שעניינן זיוף.

בסע"ש (י-ם) 33301-12-16 ד"ר חגית שוימר - ד"ר סקיי גרוס, מדובר היה בהודעת דוא"ל מכפישה שמוענה לממונים על התובעת, תוך הצגתה באור שלילי כמי שפועלת על מנת לפגוע במשרד המדע בו הועסקה ובעומדים בראשו וכן כמי שפוגעת בעובדת המשרד ומתעמרת בה. בית הדין האוזרי בירושלים פסק פיצוי בסך של 40,000 ₪.

בת"א (ת"א) 32588-08 יצחק גור נ' ברונו אינטרנשיונל בע"מ, מדובר היה במקרה שבו פיטרה הנתבעת את התובע מעבודתו. מספר חודשים לאחר פיטוריו מצא התובע מקום עבודה אחר. בעקבות כך, שלחה הנתבעת ל- 27 אנשי קשר שונים בחברות בחו"ל, העוסקים בתחום הסחר באלקטרוניקה, בדואר האלקטרוני, הודעה לפיה "התובע פוטר מעבודתו בנתבעת בנסיבות אשר אנו מעדיפים שלא לפרט". בית משפט השלום בתל-אביב פסק, כי הקורא הסביר, בקוראו את הודעת הדוא"ל, יסבור כי הנראה בגין חומרתה הנרמזת של הסיבה לפיטורין, ולכן מבקשת הנתבעת להימנע מלגלות את הדברים. בעקבות זאת פסק בית המשפט פיצוי בסך של 70,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע.

בפסק דין נוסף שנדון בבית משפט השלום בתל-אביב, ת"א 40075-08-11 אהרן נ' שופרסל בע"מ, דן בית המשפט במקרה שבו נחשד עובד בגניבה, ובסמוך להשעייתו כינסה הנתבעת את עובדי הסניף ומסרה להם כי התובע נמצא אשם בגניבת כספים – האשמה שלא היה בה ממש. נקבע כי הנתבעת לא חזרה בה מההאשמה הבלתי מבוססת, ולא עדכנה את מי שנחשפו לפרסום כי המשטרה לא מצאה לנכון להעמיד את התובע לדין ואף לא את העובדה כי הערר שהגישה על סגירת התיק, נדחה. בעקבות זאת נפסק לעובד פיצוי סך של 50,000 ₪.

בתיק אחר, שנדון בבית משפט השלום בראשון לציון, ת"א 2936-08 מינס נ' קבוצת סקופ מתכות בע"מ (פורסם ב"בנבו"; מיום 18.7.11) מדובר היה בפרסום לשון הרע זמן קצר לאחר שפוטר התובע מעבודה בנתבעת. לתובע התברר שתמונתו נתלתה בביתן שמירה הממוקם בכניסה למפעל, על גבי גיליון גדול, כאשר לצד תמונתו הופיעו שמו, תעודת הזהות שלו, מספר הטלפון שלו, כתובתו, מספר הטלפון הנייד, מספר הטלפון בביתו וכן תאריך הפיטורין. בעקבות זאת פסק בית המשפט פיצוי בסך 35,000 ₪.

בע"א 18870-10-11 אלבז נ' דוד נדחה ערעור על פסק דין שנתן בית משפט השלום בקרית גת, אשר קיבל תביעת לשון הרע (מדובר בתביעה שניתנה טרם התיקון לחוק, ולכן נדונה בערכאה אזרחית ולא בבית הדין לעבודה), ואשר חייב את המערער בפיצוי של 75,000 ש''ח. הרקע לפסק הדין הוא האשמת העובד (המשיב) בשני אירועי הרמת כוסית לעובדי העמותה, כי פוטר מכיוון שמעל בכספי העמותה. בית המשפט קמא קיבל את הטענה כי היתה בפרסום כוונה לפגוע, בהסתמכו על כך כי המערער בחר להשמיע את דבריו בפני עובדי העמותה, אשר עד לא מכבר היו כפופים למשיב, תוך ניסוח ההאשמות כעובדה מוכחת על אף שידע כי הדבר איננו כך, ובפרט בשל העובדה כי העלה טענות אלה שנית גם כשידע שהתלונה במשטרה נסגרה מחוסר אשמה.

בית המשפט המחוזי התייחס לכך שהמערער סרב לחזור בו מן הדברים, ואף המשיך לעמוד מאחורי האשמותיו, למרות שנדחו זה מכבר הן על ידי המשטרה והן על ידי ערכאות שיפוטיות. עוד נקבע שהמערער פעל בחוסר תום לב ולא טרח לוודא, טרם הפרסום, כי יש אמת בחשדותיו. במעשיו אלה עשה המערער את שמו הטוב של המשיב הפקר, וגרם לו לעוגמת נפש רבה. כן נקבע שהאופן בו נהג המערער אכן מעיד כי פעל מתוך כוונה לפגוע במשיב, שכן היינו מצפים כי אדם שאיננו מכוון לפגוע באחר, לא יצהיר על דברים כאמת מוגמרת גם לאחר שהוכחו כמוטעים.

ניתן להסיק מפסקי הדין, כי במקרים החמורים והמתאימים (הן ביחס לפרסומים במרשתת והן ביחס לפרסומים בעל פה או בכתב) יש בהחלט מקום להגיש תביעה, במיוחד במקרים בהם העובד אינו עובד עוד בחברה, אשר תטהר את שמו של העובד ואף תזכה אותו בפיצוי הולם.

הכותב: עו"ד שלומי וינברג עוסק בהוצאת דיבה ולשון הרע, בעליו של משרד עו"ד שלומי וינברג