אסטרטגיית היציאה של נתניהו ממשפט: להפוך מנאשם למאשים

כתב האישום הזה שולל את התיאוריה הקונספירטיבית, שנשללת גם בגלל שנתניהו מינה במו ידיו את החוקר והתובע – את המפכ"ל והיועץ משפטי לממשלה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו על רקע הרכב השופטים של בית המשפט העליון צילום: אלכס קולומויסקי, אלעד גרשגורן

ולכן, ההסבר הוא אחר. אסטרטגיית היציאה של נתניהו מחרפת האישומים היא פשוטה: להפוך מנאשם למאשים - אני נקי רק בגלל שהפרקליטות מלוכלכת. אני נקי כי תפרו לי תיקים. ולמה תפרו? כדי לבצע הפיכה שלטונית. הדרך היחידה של נתניהו להלבין את חטאיו בעיני עצמו, חסידיו ועם ישראל, מחייבת הפניית אצבע מאשימה לפרקליטות המושחתת שמבקשת להפיל פוליטיקאי תם וישר דרך.

אין לנתניהו ברירה מלבד היגיון הכלים השלובים הזה – הוא צדיק, הם המושחתים. החוקרים, התובעים, ועכשיו גם השופטים. לכן הוא מסית להשמדתם. לא הקורונה מטרידה אותו, לא אחדות מניעה אותו. רק החרבת המערכת. את רשויות האכיפה הוא מאשים בשחיתות, בחוסר מקצועיות, בהטיה פוליטית. שלושה אישומים כנגד שלושת כתבי האישום נגדו.

ועכשיו הוא גם נגד בתי המשפט. הוא משוכנע ששופטי המחוזי שמונו לדון בתיקיו הם 'שמאלנים' שירשיעו אותו. והוא גם בטוח שבית המשפט העליון יתנכל לו פעמיים - גם ידחה את הערעור שלו, וכבג"ץ, גם יפסול אותו מהמשך כהונה. בין אם כמועמד להרכבת ממשלה, ובין אם כממלא מקום ראש הממשלה. ויש לו את מקורביו שאפילו מספקים לו ראיות ברזל לקונספירציה הזו: עו"ד אבי ליכט, למשל. הוא גם נציגו של בני גנץ במשא ומתן והוא גם חבר של שי ניצן שייבחר לעליון וידאג משם לדפוק את נתניהו. התזה הזו מחוררת מראשיתה ועד סופה (לא חבר, לא ייבחר), אבל כמלבת פראנויות היא עובדת היטב.

והפראנויה הזו מפמפמת הרס וחורבן. הנכס החשוב ביותר של מערכת המשפט הוא אמון הציבור ביושרתם של השופטים, וגם של הפרקליטות. בלי האמון הזה אנחנו באנרכיה, ב'כל דאלים גבר'. נתניהו מפעיל מנגנון משומן כדי לשכנע את אזרחי ישראל שמערכת המשפט שמופקדת על ממונם וחירותם היא מושחתת. שאינה ראויה לאמון, אך ורק בגלל שהחליטה להגיש כתבי אישום נגדו. המנגנון שמפעיל נתניהו כולל את מכונת התעמולה הארסית שמפעיל בנו בבלפור, שופרים שנשתלו ברחבי התקשורת ופוליטיקאים מלחכי פנכה ופירורים מתחת כס שלטונו שמוכנים לשרת כל קפריזה, גחמה ופניית פרסה שלו.

מערכת המשפט הישראלית לוקה בפגמים אך אינה מושחתת. היא טהרנית מדי, צדקנית מדי, ויש אפילו מצב שכתבי האישום שהיא מפיקה במישור הציבורי נגועים לא רק בטהרנות וצדקנות, אלא נישאים על רף נורמטיבי גבוה מדי, כזה שלא תואם תמיד את שגרת החיים הפוליטיים או הכלכליים שמתנהלים לא פעם באזורי הספק האפורים, אך לא בהכרח השחורים-הפליליים. ואכן, ההיסטוריה הארוכה של הזיכויים וההרשעות במגזר הצווארונים הלבנים מעידה על הדילמות שמטלטלות את מפגשי המשפט עם הפוליטיקה. ומעידה על כך גם ההיסטוריה של תיקי נתניהו עצמם: במקום שהתובעים שי ניצן וליאת בן ארי ראו שלושה תיקי שוחד, ראה היועץ המשפטי מנדלבליט תיק שוחד אחד בלבד.

עוד לא פגשתי נאשם לבן צווארון שלא משוכנע בעוול המשווע שנעשה לו. שלמה בניזרי, חיים רמון, אהוד אולמרט, נוחי דנקנר. אבל מעולם לא ראיתי נאשם שהחליט לנתץ את מערכת המשפט לכל אורכה רק כדי שלא לעמוד למשפט. נאשם שמנצל את מעמדו כראש ממשלה כדי לזהם משם את כל השרשרת – חוקרים, תובעים, יועץ משפטי, שופטים, בג"ץ - לשלח בה מפגינים, מסיתים ומנאצים ולאיים עליה שאם לא תיענה לדרישותיו יהרוס לה את הצורה.

וכעת הכתובת, המען להגשמת הדרישות האלה הוא בני גנץ. באתר "שומרים" בדקו מהו הנושא המרכזי שהעסיק את המאמצים לממשלת אחדות. ומה התברר? במקום הראשון היה המשפט עם 59 מופעים. הבריאות רק במקום הרביעי. בית המשפט הקדים בגדול את הקורונה.

נדמה שגנץ כבר מבין את זה. הוא לא נטש את תפקיד הכסיל השימושי של לפיד וליברמן רק כדי לכהן ככסיל השימושי של נתניהו. אבל הסיפור שלו, נוגע ללב ככל שיהיה, לא מתחיל אפילו לגרד את עוצמת האחריות שמוטלת עליו אם יחליט להמליך את נתניהו. ובפראפרזה קצת מגושמת על דברי צ'רצ'יל: "מעולם לא חבו מעטים כל כך, הרבה כל כך, לקיומו של דבר חשוב כל כך".