חשיבותו של חוסן נפשי בתקופת הקורונה

בכירי מערכת הבריאות מספרים לנו מדי ערב אודות המחיר הרפואי שאנו עלולים לשלם בעקבות התפרצות נגיף  הקורונה. מהדורות החדשות מפציצות אותנו במידע, פרשנות וניתוחים של התפרצות נגיף הקורונה. כולם מדברים רק על זה. כמות החולים המאומתים, מספר המתים, הצפי להמשך הדרך. גם העיסוק בהנחיות החדשות המתרגשות עלינו מדי ערב נמצא כל הזמן במוקד. אולם לצערנו, זו אינה חזות הכל. לצד המשבר הרפואי הולך ומתעצם המשבר הנפשי בקרב הציבור. המתח, הלחץ, החרדה והמאפיינים הדיכאוניים הולכים ומתגברים וזו רק תחילת הדרך. קיימת חשיבות רבה להציב זרקור גם למרכיב זה, שכן הוא אינו פחות חשוב מהמשבר הרפואי.

משבר לאומי מביא עמו תמיד מורכבות רגשית ונפשית גדולה מאוד. מומחים בבריאות הנפש יודעים לצטט מבלי משים את גורמי הסיכון המרכזיים לעלייה בחרדה ודיכאון, ובמרכזם תחושת חוסר השליטה וחוסר הוודאות, העדר תקווה לגבי העתיד ורמת מתח מתמשכת שאינה מרפה. משבר הקורונה משופע בכל אלו ובמקביל אליהם עלייה דרמטית באבטלה, סיר לחץ רגשי שמתבטא בזמן ארוך בבית מבלי יכולת לצאת ובעיקר- העדר יכולת לריכוך הלחץ דרך פעולות היוצרות חוסן כגון פעילות ספורטיבית, מפגש בין אישי ועוד. בכך, משבר הקורונה הוא קרקע פורייה מאוד להתגברות רמת החרדה והדיכאון בציבור. מן המחקר והניסיון הקליני אנו יודעים כי חרדה ודיכאון עלולים להגביר את שיעורי האובדנות בקרב האזרחים. בימים האחרונים נוכחנו למספר מקרי התאבדות של חולים, מבודדים וצוות רפואי בעולם וגם בישראל.

מצב משברי מפחית בדרך כלל בטווח הקצר את שיעורי הדיכאון והאובדנות. כך מתרחש בכל משבר גדול כגון מלחמה או אירוע חדשותי חריף (אסון התאומים, צונאמי). הדבר קורה בעיקר בשל עלייה בתחושת השייכות של האזרחים, ההרגשה שהם חלק ממשהו גדול, שכולם מתמודדים עכשיו עם אותה צרה. שותפות גורל זו מסייעת למניעת הבדידות שהיא גורם סיכון משמעותי מאוד לדיכאון ואובדנות. אולם בהמשך הדרך התמונה הזו מתהפכת, המתח וחרדה שנאגרו בזמן המשבר הופכים לעלייה בשיעורי הדיכאון וההתאבדות, לעיתים גם שנים לאחר סיום המשבר. כך קרה במלחמות ישראל השונות וגם במבצעים האחרונים ברצועת עזה. אולם במשבר הקורונה המצב שונה והבדידות דווקא מכה בנו כבר כיום. אנו מנועים מיצירת קשרים בין אישיים, מתבקשים להישאר בבית ולמעשה מבודדים יותר ויותר מהעולם הפיזי שבחוץ. על כן, קיים חשש סביר שהגל הדיכאוני אובדני לא ייחכה לסיום המשבר ולמעשה- הוא כבר כאן.

אילוסטרציה צילום: שאטרסטוק

550 בני אדם מתאבדים מדי שנה בישראל. כל שנה. פי אחת וחצי ממספר ההרוגים בתאונות דרכים. אלו הם מספרים גדולים מאוד, גדולים מדי. קיים חשש מהותי כי משבר הקורונה יביא עימו עלייה בשיעורי הדיכאון והאובדנות, לאור גורמי הסיכון הרבים שהוא נושא בחובו. כאן אין בריה אחרת, תפקידנו כחברה, כקהילה, כבני אדם לעשות פעולות דרמטיות בנושא. חייבים לפעול ולעשות זאת כבר עכשיו.

ראשית, כבר בעת המשבר חשוב לדבר על ההשלכות הנפשיות ולתת להם מקום, לצד הפנייה של אלו הנמצאים במצוקה לקבלת עזרה. ראיונות עם בכירי משרד הבריאות חייבים לתת ביטוי גם לחוסן הנפשי, לאפשר תקווה ומשמעות, להציג נתונים שיאפשרו תחושת שליטה ואפילו וודאות חלקית, למרות ערפל הקרב המובן מאיליו. את זה אי אפשר לדחות למחר.

לצד מומחי רפואה יש חשיבות לתת ביטוי למומחים לדיכאון וחרדה שיתנו מידע על האפשרויות להתמודדות, טיפול ומניעה. יש היום כלים מצוינים לעשות זאת, גם מרחוק. גם הפנייה פשוטה לקווי הטלפון של ער"ן (1201) או נט"ל (1-800-363-363) יכולה לעשות שינוי לאלו שמרותקים למסך וזקוקים לסיוע.

אנשי מערך בריאות הנפש בישראל חייבים להיות מוגדרים כעובדים חיוניים ולספק תמיכה נפשית. הם חוד החנית של החוסן הנפשי בישראל, וככאלו הם נדרשים עכשיו יותר מבכל שעה. לדוגמא, עובדים סוציאליים הפועלים בעמותת "בשביל החיים" בסיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו (ונמצאים בעצמם בסיכון לאובדנות) חייבים להמשיך לעבוד ולתמוך במשפחות, דווקא בעת מצוקה כמו שעומדת לפנינו.

ויותר מכל, טוב תעשה מדינת ישראל אם תתחיל כבר עכשיו בבניית תוכנית לאומית להתמודדות עם המצוקה הנפשית והסיכון האובדני בעקבות משבר הקורונה. יישום תוכניות קיימות ובניית מערך בריאות נפש שיתמקד בנושא זה יכול לסייע לרבים ופשוטו כמשמעו, להציל חיים.

חוסן נפשי הוא בסיס מרכזי של חברה מתוקנת. הוא לא פחות חשוב, ולראייתי הוא אף חלק משמעותי מהתמודדות עם נגיף הקורונה. הוא אינו יכול לבוא כמאפיין לוואי של משבר לאומי כמו שאנו חווים כיום.

הכותב: פרופ' יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין, וחבר הנהלה בעמותת "בשביל החיים"