מחאת העצמאים, למה זה צריך לעניין את כולם?

אם הייתם יודעים שבמקרה של תאונה, חס וחלילה, הביטוח שלכם לא יכסה בשום אופן את עלות התיקון - הייתם רוכשים ביטוח? כנראה שלא. ובצדק. כך מרגישים העצמאים, או השכירים בעלי השליטה (כמוני). מחאת העצמאית לא נולדה היום, אבל משבר הקורונה הוא פצצת הזמן המתקתקת שממנה כולנו חששנו. 

הדרישה מהמדינה לשפוך מענקים וכספים על כל המגזרים, כמו גם חלוקת צ'ופר לכל ילד, היא בעייתית וצרת ראייה. הזרמת כספים לא מחושבת היא ירייה ברגל. ההיסטוריה הכלכלית מלמדת אותנו שכיסוי גירעון מגיע לרוב ממיסים, כך שבלי לשים לב אנחנו בעצם קוראים לממשלה "תעלו לי מיסים".

חנות סגורה. מי יפצה את העסקים הקטנים? צילום: אורנה יפת

שיוויון חובות וזכויות במדינה דמוקרטית הוא אבן יסוד. אי מתן דמי אבטלה גם לעצמאים ולשכירים בעלי שליטה הוא אפליה. במקום להיענות לדרישות בלי חשיבה ולשפוך עוד כסף על המשק במענקים חד-פעמיים חסרי משמעות, על המדינה להשוות זכויות ולהגדיר קריטריונים ללא הבדל בין שכירים, שכירים בעלי שליטה, או עצמאים.

השכירים בחל"ת, שבתקשורת סופרים אותם כמובטלים, אינם מובטלים ובכל זאת המדינה אישרה להם קבלת דמי אבטלה כסיוע בסיסי בצורכי מחיה (כהגדרתה). ומה עם העצמאים? גם אם לא משנים את חוקי הזכאות לקבלת דמי אבטלה (למרות שיש מקום לבחון אותם מהיסוד), מן הראוי שיחילו אותם גם על עצמאים, שכן גם הם זקוקים לסיוע לצורכי מחייה.

מענק העצמאים, שיחולק למתי מעט - ואינו חל על שכירים בעלי שליטה שנמצאים בתחתית פירמידת הזכאות - הוא קטן מאוד ביחס לדמי האבטלה שיקבלו השכירים. האם לא נכון להכניס את אותם קריטריונים גם לדמי האבטלה של השכירים? צריך לקבוע ששכיר, כמו עצמאי שרווחיו השנתיים הגיעו לסכום מסוים, לא יהיה זכאי לאבטלה. זה יפנה יותר כסף בקופה לחלוקה הוגנת.

אני שומעת סביבי את הקולות האומרים שלבעל עסק יש אחריות. הם טוענים: "הרי ידעתם את כל החוקים לפני שפתחתם עסק והייתם צריכים להכין תוכנית עיסקית ולהתנהל כלכלית בצורה אחראית ונבונה, תחת החוקים הקיימים במדינה, וגם לחשב סיכונים". ייתכן שלא כל בעל עסק בנה תוכנית עסקית סדורה ומפורטת, וייתכן שעוד לפני משבר הקורונה היו לעסק שלו "מחלות רקע", אבל חשוב להבין שהזעקה שלנו, העצאים, היא גם הזעקה שלכם.

בכל חודש אנחנו העצמאים משלמים עשרות אלפי שקלים: מיסים ישירים ועקיפים, פנסיה, מע"מ, דמי הבראה, ארנונה, ימי חג, חופשה ומחלה. וגם על בחירות - 4 פעמים בשנתיים האחרונות (3 ארציות ועוד אחת מקומית) שבהן שילמנו לעובדים שלנו 200%. אנחנו גם משלמים ביטוח לאומי על עצמנו.

מעבר לתרומה הכספית הישירה שלנו לקופת המדינה, אנחנו מייצרים מקומות עבודה ונותנים פרנסה למשפחות רבות. בשוך הקורונה, בעלי העסקים יצטרכו לחשב מסלול מחדש ולראות איך מפצים על אובדן ההכנסה של העסק. החובות שלנו יתגלגלו ישירות לעובדים שלנו ולשירותים שהתרגלתם לשלם עליהם מחיר מסוים. גם לנו יש משפחה לפרנס, האם נוכל שוב להעסיק את כולכם? האם נוכל לתת לכולכם את השכר שקיבלתם? הבעיה היא של כולנו.

הכספים שאנחנו משלמים לגופי המדינה מדי חודש אמורים להיות ביטוח על מנת שביום חורבן הבית הכלכלי יהיה כיסוי לאובדן הפרנסה. ועכשיו, בימים שהאדמה רועדת, הפרמיה ששילמנו מכסה את העובדים שלנו אבל לא חלה עלינו. מן הראוי שקולנו, שדורש שיוויון זכויות, יישמע.

ענת ברוך, אם ל-2, היא בעלת סטודיו לפילאטיס ובית ספר לריקודים סלוניים בחיפה.