תקופת הצינון בהליכי פשיטת רגל: בשגרה ובעת מגיפת הקורונה

 מוגש מטעם DUN'S 100

המשפט המנהלי, עוסק ככלל בהחלטות של הגופים המנהליים והציבוריים. כך לדוגמא שרשות ציבורית מעניקה רשיון או שוללת רשיון. כך כאשר ועדת מכרזים נותנת החלטה בדבר הזוכה במכרז.

כדי לבחון את ההחלטות שניתנות על ידי הגופים הציבוריים השונים המשפט המנהלי עושה זאת תוך הסתייעות במשקפיים של מבחני סבירות, הגינות, מידתיות, שוויון ויעילות. כך גם קיימת שאלת זכות העיון במסמכים וזכות הטיעון, הזכות לשימוע וחובת ההנמקה.

האם המשפט המנהלי, חל גם על הממונה על פשיטת רגל לפי חוק חדלות פרעון החדש?

נדגים על סוגיה שעלתה לאחרונה בפסיקה. בענין מנאר שיח יוסף נ' ממונה חדלות פרעון מחוז תל אביב, חדל"פ 64224-09-19 (להלן – "ענין מנאר") נקבע על ידי בית המשפט השלום בראשון לציון (כב' השופט גלעד לובינסקי זיו) ביום 30.3.2020, כי הלכת אלקאצאי כפי שנקבעה בבית המשפט העליון - לפיה חייב שהליך פשיטת הרגל שלו בוטל בשל מחדליו, יהיה מחויב בתקופת צינון (בין שנה לשנתיים וחצי), טרם פתיחה בהליך פשיטת רגל חדש - גם לאחר כניסתו לתוקף של חוק חדלות פרעון החדש. (ספטמבר 2019).

כלומר, הלכת אלקצאי שנתנה ביחס להליכים שננקטו בעוד פקודת פשיטת הרגל היתה בתוקף, תחול גם לאחר כניסת החוק החדש לתוקף.

יצוין כי החייב טען שהרציונל לשיקום חייבים, שנקבע בחוק החדש וכן העובדה שהחוק לא התייחס במפורש לעניין תקופת צינון, משמעותו שלאחר חקיקת החוק החדש, הלכת אלקאצאי לא חלה. כמו כן נטען כי הואיל ובהתאם למצב המשפטי לפי החוק החדש, לחייב יש פחות אמצעים להגן על עצמו נגד נושים בהוצל"פ (כדוגמת "חייב מוגבל באמצעים"), אין מקום להחלת תקופת הצינון לפי הלכת אלקאצאי.

מעניין לציין כי החייב בענין מנאר, הגיש את הבקשה החדשה לפשיטת רגל, כמה ימים לאחר כניסת החוק החדש לתוקף וכאשר ביטול הליך פשיטת הרגל נעשה כמה חודשים קודם לכן, בתקופת חלותה של הפקודה. יצוין כי החייב לא שילם את התשלומים בהם חויב, לא הגיש דו"חות ולא נענה לבקשות שונות ולכן נדחתה בקשתו הראשונה ונקבע על ידי בית המשפט המחוזי, כי ההליך נוצל לרעה. לאור האמור, הממונה על פשיטת רגל, דחתה את הבקשה החדשה (השניה) וקבעה כי תקופת הצינון בין ביטול ההליך הראשון להגשת הבקשה השניה, תהיה לפחות שנה.

עו"ד יואב ביין צילום: אלירן אביטל

יצוין כי הממונה טענה שאותם רציונאלים שחלו לפי הלכת אלקאצאי חלים גם היום לאחר חקיקת החוק. כן קבעה כי הלכת אלקאצאי, לא ראתה כרלוונטית את העובדה שיש בידי החייב אמצעים להגנה בהוצל"פ אם לאו.

בית המשפט שאישר את טענות הממונה קבע כי לפי החוק החדש, סמכויות נרחבות לפיקוח על פשיטת הרגל וניהולו, הועברו לממונה על פשיטת הרגל ואינם עוד בידי בית המשפט המחוזי. לפיכך קבע בית המשפט כי הסמכות לדחות בקשה לפשיטת רגל, הועברה לממונה לרבות הסמכות להחליט בענין תקופת הצינון בין הליך פשיטת רגל שבוטל בשל מחדלי החייב, לבקשה חדשה לפשיטת רגל. בהמשך לכך, צוין כי זכות ערעור על החלטותיו של הממונה, עברה לבית המשפט השלום. בשורה התחתונה נקבע כי החוק החדש למעשה העביר את מירב הסמכויות לגוף מנהלי (הממונה) במקום לגוף שיפוטי. (בית המשפט).

בית משפט גם בדק את תכליות החוק וקבע שאחת התכליות היא להגדיל את הסכום שיקבלו הנושים. מכאן שחייב שלא שילם את צו התשלומים ולא הגיש דוחות מנע מן הנושים את היכולת להשיא את הנשיה. וחייב שפעל כך, צריך להיות נתון לתקופת צינון. אנו נעיר בהמשך לקביעת בית המשפט, כי ברור שחייב שמגיש בקשה לפשיטת רגל וכלל לא פועל לפי ההוראות שנתנו לו, פשוט פוגע בנושים. בין היתר הוא גורם לעיכוב מלאכותי בגביית החוב ממנו, באמצעות הליכי הוצל"פ. לכן כאשר עיכב את מימוש החוב שלא כדין, יש להטיל עליו לכאורה, תקופת צינון שבה יוכלו הנושים להמשיך ולגבות ממנו את החוב במסגרת ההוצלפ. כמו כן נכון להרתיע חייב מלהגיש בקשה לפשיטת רגל, שהוא כלל לא מתכוון לקיים. יתרה מכך, אם תהיה תקופת צינון, יש סיכוי גבוה יותר שהחייב באמת יוכל להשתקם (מטרה מרכזית שלמה נחקק החוק). כלומר, אם יגיש את הבקשה החדשה. לאחר שלמד על בשרו והטמיע את המשמעות האמיתית של הליכי פשיטת רגל, הוא יגיע להליך החדש כשהוא בשל יותר ומוכן יותר.

נציין כי פסק הדין מוביל לתקופת צינון מינימלית של שנה כפי שעולה לכאורה מהלכת אלקאצאי.

אנו נאמר כי אכן מצד אחד, לא יכול להיות שחייב שהליך פשיטת הרגל שלו יבוטל, יוכל לנקוט בהליך חדש למחרת היום. מנגד, יתכן שקיימים מקרים שאין זה נכון לקבוע תקופת צינון של שנה. כך למשל, יהיו מקרים שגם אם על פני הדברים נראה שהיו לחייב מחדלים, הרי בחינתם לעומק תוביל למסקנה שהם לא באמת היו באשמתו. למשל, יכול להיות מקרה בו מעת הגשת הבקשה השתנו אצלו דברים שלא אפשרו לו לקיים את ההוראות שנתנו לו. במקרה כזה יתכן ואין זה נכון להטיל תקופת צינון כלל. קיימים גם מקרי ביניים שבהם מספיקה תקופת צינון של בין 3 חודשים ל – 6 חודשים. יהיו גם מקרים כמו למשל, שפשיטת הרגל נובעת מכח עליון או ממצבים לא צפויים כמו מגיפת הקורונה ובמקרים אלו גם מחדלי החייב נבעו ממצב דברים לא צפוי כזה. בשורה התחתונה יתכנו מקרים שאין מקום לדבר על תקופת צינון כלל.

יוער, כי אם תקבע תקופת צינון של שנה (כתקופת מינימום), יכול הדבר לגרור אותנו למצב שהחייב לא יוכל להשתקם, כאשר זו מטרתו הראשונה של החוק.

הדבר ברור עוד יותר כאשר חידוש הליכי ההוצאה לפועל בתקופת צינון, לא תסייע כלל לנושים. כלומר הנושים לא נהנים מביטול הליך פשיטת הרגל, מכיון שאין מה לגבות מהחייב. מנגד, החייב שיכול היה כבר להתחיל בהליכי שיקום ולחזור ולהיות חלק מן החברה, יתעכב בכך. כאשר יהיו מקרים שאם יתעכבו הליכי פשיטת הרגל, הסיכוי לשיקום החייב יהיה נמוך בהרבה.

לא נחסיר ממאמר זה, כי יהיו מקרים שבהם צריך לקבוע תקופת צינון שהיא מעבר לשנה. במיוחד במקרים שברור שנעשה בהליך שימוש לרעה ובחוסר תום לב. במקרה כזה צריך גם לשקול את האינטרס במניעת פגיעה במשאבי ציבור ובזבוז זמן שיפוטי. הגופים הציבוריים ובתי המשפט אמורים לשרת את הציבור ואת תכליות החוק. כאשר מצד אחד את שיקום החייב אך מנגד לא להעמיס על בתי המשפט בקשות סרק, שיבואו על חשבון בקשות שבעקבותיהן יש סיכוי אמיתי לשיקום החייב ולהשאת מצבם של הנושים.

עוד נזכיר, כי כניסה להליך חדלות פירעון באמצעות יצירת חובות שלא בתום לב, בנסיבות של זלזול בנושים או בהפרת הגינות כלפיהם, תצדיק דחיית בקשתו של חייב להיכנס להליך חדלות פירעון ותצדיק גם ביטולו של ההליך כולו, אם נתברר למפרע שכך נהג.

נוסיף, כי בחוק חדלות פרעון לא נקבעה תקופת צינון כלשהי. בענין זה התלבט בית המשפט אם מדובר בחסר שניתן להשלימו בפסיקת בית המשפט או בהסדר שלילי. כאמור בית המשפט קבע כי הלכת אלקאצאי חלה גם לפי החוק החדש.

בנסיבות אלו וכאשר אין מדובר בתקופת צינון לפי חוק וכאשר בכל זאת הלכת אלקאצאי נתנה בעוד הפקודה היתה בתוקף יש להחילה אם בכלל, תוך ההתאמות הנדרשות. נוסיף לכך כי דווקא לאור העברת סמכויות לממונה יש להפעילה בגמישות ותוך מתן אפשרות לקבוע במקרים המתאימים שתקופת הצינון היא מתחת לשנה.

נציין כי בית המשפט קבע כי סמכותו להתערב בהחלטת הממונה רחבה. אנו סבורים כי קביעה זו נכונה לאור ההשלכות הכלכליות של החלטת הממונה, במיוחד כאשר מדובר בסמכות שכלל לא קבועה במפורש בחוק אלה היא יציר פסיקה. נקשה ונציין כי ניתן לטעון כי במידה מסוימת החלטת הממונה, היא כמו כל החלטה מנהלית. מדובר בהחלטה של רשות. יחד עם זאת הואיל ומדובר בתחום ספציפי ואף כזה שלא חל עליו חוק בית המשפט לענינים מינהליים, אלא חקיקה ספציפית ושיקולים כלכליים מאוד נרחבים, הרי התחולה של המשפט המנהלי צריכה להיעשות בזהירות. מצד אחד נכון להכיל כללים של חובת מתן זכות עיון וטיעון של הצדדים להחלטה וכן זכות שימוע טרם מתן החלטה. כך גם קיימת חובת הנמקה של הרשות. מנגד יש לאפשר זכות התערבות רחבה יותר של בית המשפט מזו הקבועה במשפט המנהלי הואיל ומדובר בתחום ייחודי.

נעיר כי כאשר ההחלטה היא סבירה ומידתית, הרי לפי המשפט המנהלי יהיה קשה יותר לבטלה. עובדה זו מחייבת זהירות רבה בהחלת המשפט המנהלי וכן זהירות רבה של הממונה בהפעלת סמכותו. כך נכון לקבוע זכות התערבות רחבה של בית המשפט כפי שקבע בית המשפט.

מאת יואב ביין, עו"ד, שותף מייסד משרד פרופ' ביין.