מה שצריך עכשיו זה "משרות קורונה"

העולם כולו מתמודד עם משבר הקורונה. ראשי ממשלה ומנהיגים כמו עמנואל מקרון, ג'סטין טרודו ואחרים יצאו בהצהרות המבטיחות לאזרחים את התמיכה הכלכלית של המדינה בהתמודדות עם המשבר ועם ההשלכות הכלכליות שלו.

בישראל, לעומת זאת, הממשלה מסתפקת הממשלה בצעדים מינוריים. הסיוע שהממשלה מציעה הוא בהיקף של פחות מאחוז אחד של התמ"ג וכולל התחייבויות לא ברורות ולא מתואמות בין המשרדים בהשוואה למדינות כמו גרמניה, צרפת, בריטניה או ספרד שבהן  היקף הסיוע הוא 10%-20% מהתמ"ג. בהנחה שמשבר הקורונה עודנו רחוק מסיום ועלול אף להתעצם וללוות אותנו חודשים ארוכים, הרי שגם הצעדים שנוקטות המדינות אליהן אנחנו נושאים עיניים נמצאים עדיין בתוך מסגרת מחשבתית מוגבלת וצרה שלא מתאימה לאתגר הגדול שבפניו אנחנו עומדים. 

במקום דמי אבטלה צריך לתת תעסוקה צילום: באדיבות שירות התעסוקה

מלבד ההכרח בהרחבה תקציבית ותמיכה בשכירים ובעסקים כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי שנמצא עוד בראשית דרכו, על המדינות לזכור שהן הריבון. המניעה לקיים חלק גדול מהפעילויות החיוניות למשק בגלל המאבק במגיפה אינה פותרת את הרשויות מהאחריות לאיתור צרכים חדשים ולפיתוח פתרונות מהירים. במקום לצמצם פעילות, יש להתאים אותה לזמן הקורונה.

דווקא בזמנים כאלה תפקיד המדינה אינו יכול להצטמצם לרגולציה בלבד. עליה גם לעשות צעדים בדי לנהל את המשק ולצאת ביוזמות חדשות, שכן גורמים פרטיים נרתעים מלהשקיע כסף בתקופה זו. במקום לשלם לאנשים דמי אבטלה כדי שישבו בבית, המדינה צריכה לשלם שכר מלא לעובדים כדי שיוציאו לפועל פתרונות המותאמים למציאות בזמן הקורונה.

כרגע, רוב התקציב למובטלים יוצא ממילא מתקציב המדינה באמצעות ביטוח לאומי כדמי אבטלה, אך הוא אינו תורם לחוסן ולהתמודדות עם המשבר, וגם אינו תורם לרווחה של העובדים.התוצאה: שני הצדדים נפגעים. גם המדינה וגם המובטלים.

ארגון המשק לתנאים המגבילים של הקורונה דורש יוזמה, חדשנות, זיהוי צרכים בזמן אמת, תקציב לפיתוח ויישום פתרונות מהירים וגמישים. התועלות שיהיו בכך משולשות: מניעת חיכוך והדבקה, הפחתת סבל מהאזרחים ופעולה נגד התכווצות המשק ועצירתו.

הנה כמה דוגמאות ליוזמות שהמדינה צריכה לקחת עליהן אחריות כדי לבצע אותן באופן בטוח ומקיף: נאמני בריאות בקהילה שיפעלו בכל בניין דירות, רכזים שכונתיים למיפוי צרכים בזמן אמת, סוכנות שליחויות ארצית שתספק את צורכי האזרחים לבתיהם, ייעוץ לעסקים והתאמתם לזמן משבר ועוד.

חלק מהתפקידים החדשים, "משרות הקורונה", מבוססים על המגזר הציבורי ועל העובדים שיצאו לחופשה כפויה למרות שזקוקים להם יותר מתמיד. חלקם מבוססים על מגזר פרטי או מגזר שלישי. אבל בעיקר מדובר על חבירה של שלושת המגזרים הללו, כשכל אחד מביא עימו את יתרונו היחסי.

קשה לראות כיצד רשות מקומית מאתרת רכז בריאות בכל בניין ומעסיקה אותו. לעומת זאת, לעמותות הפועלות בשטח יש היכרות המאפשרת לעשות זאת. לרשות המקומית יש יכולות באיסוף מידע, עיבודו ומתן פתרונות ברמה העירונית. דבר זה נכון שיעשה על ידי הרשות המקומית בשיתוף משרד הבריאות. ספק אם יש חברה אחת שיכולה להיות ספק עבור כלל אזרחי ישראל, אבל ישנו צורך אדיר ביוזמה של חברות לוגיסטיקה לתת מענה מסוג זה. דוגמא לכך יכול מערך הייעוץ מעוף, של משרד הכלכלה שמייעץ לעסקים. במקום לשלוח את היועצים האלה הביתה, צריך להרחיב את עבודת המערך, לפתח כלים יצירתיים לפעילות העסקים השונים ולהתאים את המשק לתנאים החדשים שנוצרו.

כל הפעולות האלו יכולות להיעשות עם מטות מנוהלים מהבית על גבי הרשת.

ישראל והעולם כולו זקוק לגופים ממלכתיים יוזמים, יצירתיים ומובילים פתרונות חדשניים להתמודדות עם האתגר. פיקוח, רגולציה והלך רוח של תחזוקה ולעשות "עוד מאותו דבר" אינם מספיקים להתמודדות עם המשבר.

רן רביב הוא מנהל תחום קיימות מקומית במרכז השל וחבר ב"כח לעובדים - ארגון עובדים דמוקרטי".