פוליטיקה של בריאות: העיקר לא להרגיז את החרדים

סיפור החרדים-הקורונה הוא בסך הכול פרק נוסף שמשתלב היטב בסיפור הגדול של החרדים-מדינה. סיפור שמתמצה ביחסים המתמשכים שניתן לכנותם "על חשבון...". הקיום החרדי הוא על חשבונה של המדינה ובמימון הציבור החילוני. הציבור שמשרת בצבא, שמתחזק את כלכלתה ורווחתה, שמממן את חברת הלומדים החרדית, הוא זה שנדרש גם כעת לשלם על סדר היום החרדי – בבריאותו הפיזית והכלכלית. בסגר מלא ובתור למכונות ההנשמה.

בזמנים קשים אלה כולנו נדרשים לאיפוק, סובלנות, ערבות הדדית. ולכן, הטון הכללי מפוייס - "לא מחפשים אשמים". ויש גם נסיבות מקלות. חלקים מהציבור החרדי אינם מקושרים להנחיות משרד הבריאות. אין להם טלוויזיה, אינטרנט, טלפונים חכמים ועיתונים של כופרים. וגם, רבים מהם מתגוררים בצפיפות שמקשה על שהייה ממושכת בבית. וכמובן שחתונות והלוויות הן מצוות שחובה לקיימן בכל עת ובכל מחיר. אגב, כל אלה הם תוצאות של בחירה - שלהם, של רבניהם, של הפוליטיקאים שלהם. וראינו כיצד פסק הרב קנייבסקי כשהקושיה נחתה לפתחו. לקח לו פחות מעשר שניות כדי להחליט שממשיכים ללמוד.

ושוב חוזר הסיפור המתמשך, הגדול: לחרדים סדר יום שונה. מדובר בחברה שמצייתת לכללים משלה, גם אם הם סותרים את החברה שבתוכה היא מתקיימת וממנה היא מתקיימת. ולסדר היום הזה יש דרגות ניכור שונות מול המדינה. יש את הקיצונים והמתבדלים האלימים ויש את הקשובים יותר. יש את אלה שאינם מכירים במדינה ויש את אלה שמכירים. יש המסרבים במפגיע לציית להוראותיה, ויש המקבלים את "מוראה של מלכות".

הפגנת חרדים נגד עבודות בשבת צילום: חגי דקל

כבר בימים הראשונים, כשהחל להתבהר המתווה הרצוי להתמודד במגפה, "הריחוק החברתי", החרדים לא ממש התחברו. וזכורה החתונה ההמונית שהוגדרה כ"פצצה מתקתקת" על ידי בכירה במשרד הבריאות. ומהחתונה ועד להלווייה שלשום עובר קו ישר של הדבקה, שמעמיד את הישובים החרדים בראש טבלת ההתפרצות. קריית יערים, טלז סטון וכמובן בני ברק. ועכשיו, כדי שלא לטפל ביד חזקה מדי של סגר כללי שממוקד על מוקדי התפרצות, שוקל ראש הממשלה סגר כללי על כל הציבור. בדיוק כמו שכפה בידוד ובדיקות על חוזרים מכל העולם, רק כדי שלא "לפגוע" בחוזרים מארה"ב. פוליטיקה של בריאות, כך מסתבר, לא מתנהלת רק במתחם שבין כלכלה לבריאות, אלא גם במתחמים נוספים – לא להרגיז את טראמפ, לא להרגיז את החרדים.

והאבסורד הכי בוהק הוא שהחרדים מתעקשים שאחד משלהם יוביל את המאבק במגפה בתפקיד שר הבריאות, כאשר ברור כשמש בצהריים שאין פחות מתאים ממנו. אלא שכמובן – גם האבסורד הזו מתאפשר בחסות המדינה, פוליטיקה וראש הממשלה. לנתניהו, מותר לחשוד, הסידור הזה מתאים כיוון שקל לו לתפוס מנהיגות והובלה על הטיפול במשבר, ולהותיר את ליצמן ככתובת המרכזית לוועדת החקירה שתבחן את המחדלים המתמשכים של מערכת הבריאות בעשור האחרון.

נכון שמינוי שרים לממשלות ישראל מעולם לא כלל את קריטריון ההתאמה ודוגמאות לא חסרות. ליצמן, אין ספק, הוא בשלישייה המובילה בכל הזמנים של היעדר התאמה. להותיר אותו בראש גם בעת משבר הקורונה היא יריקה בפרצוף הציבור הישראלי: מה שלא מתאים בשגרה, מתאים שבעתיים בעת משבר.