אחריות מנהלי קבוצות (ווטאסאפ, פייסבוק וטלגרם) לפרסומי לשון הרע

 מוגש מטעם DUN'S 100

עילת התביעה לפי חוק איסור לשון הרע:

מילה על העוולה האזרחית, ועל עילת התביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"): העילה בגין פרסום לשון הרע, שייכת למשפחת עילות התביעה בנזיקין, אשר חיצוניות לפקודת הנזיקין. בשונה מן העוולות ה"קלאסיות", עילת התביעה בלשון הרע היא דוגמה מיוחדת למשטר "אחריות חמורה"; כל שהתובע צריך להוכיח הוא כי פורסם בגנותו ביטוי שמכיל פוטנציאל פגיעה בשם הטוב. כי אז (בכפוף להסתייגויות מסוימות) מתגבשת האחריות; והנטל להוכיח הגנה מפני חבות בפיצוי עובר אל כתפי הנתבע.

האחריות לביצוע העוולה נגזרת – בראש ובראשונה – מסעיף 7 לחוק; שם נקבע כי "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית". ועל הוראות סעיף 7 הנ"ל, לפי הפסיקה, חלות הוראות פקודת הנזיקין.

שני מעגלים של אחריות; אחריות עקיפה מכוח חוק איסור לשון הרע, או אחריות מכוח "נוהל הודעה והסרה":

הוראות סעיפים 11-12 לפקודה, מרחיבות את מעגל הנתבעים בנזיקין ומאפשרות לתבוע גם את מי שהשתתף בביצוע העוולה; סייע, ייעץ, פיתה, שידל, ציווה, הרשה או אישרר. כל אותם "משתתפים", עשויים להיחשב "מעוולים יחד", ולחוב ביחד ולחוד בתוצאות של ביצוע כל עוולה בנזיקין.

כלומר, בפשטות (וללא כוונה למצות את הדיון בעניין זה), ניתן לצייר שני מעגלים של נתבעים אופציונליים בנזיקין: במעגל הראשון נמצא האחראי הישיר שהתנהג בצורה שגרמה נזק; ובמעל השני, עשויים להימצא אחראיים עקיפים שהתנהגו בצורה שאפשרה או הועילה להתנהגותו של המצוי במעגל הראשון.

אם כן, זו הנקודה בה ניתן להתחבר לאחריות מנהלי קבוצות ברשתות לפרסומי לשון הרע שמופצים בקבוצות שבניהולם. לפי האמור עד כה, אין קושי להבין כי על דרך הכלל מנהלי הקבוצות מצויים במעגל השני של הנתבעים, לעניין הטלת האחריות מכוח חוק איסור לשון הרע.

השימוש ה"קלאסי" במעגל השני בדיני לשון הרע נעשה כאשר שניים "רקחו" מזימת דיבה במשותף; אחד ניסח את המלל המשפיל, והשני הפיץ אותו. אך כשמדובר באחריות מנהלי קבוצות, העניינים מורכבים יותר, ותלויים פעמים רבות בסוג הקבוצה, ובמאפיינים הטכניים של הפלטפורמה. כפי שמייד יתברר, פייסבוק וווטס-אפ למשל, חרף קווי דמיון משמעותיים (ובעלות אחת), הם שני עולמות שונים לחלוטין לעניין זה.

דרך נוספת – ושונה בתכלית מבחינה משפטית – להטיל אחריות על מנהלי קבוצה, היא מכוח עוולת הרשלנות; על-בסיס נוהל "הודעה והסרה" שהתגבש והשתרש בפסיקה בעת האחרונה.

נוהל הודעה והסרה "יובא" אל הפסיקה הישראלית מן הפסיקה האירופאית. לפי הדוקטרינה, פרט שרואה עצמו נפגע מפרסום בפלטפורמה מקוונת, יכול לפנות אל בעל הפלטפורמה ולדרוש את הסרת הפגיעה. עצם הפנייה מייצרת יחסי שכנות (כבסיס לחובת זהירות) בין הנפגע לבין השולט בפלטפורמה; שבכוחו – כך נדמה – הכלים להסרת הפגיעה.

והעיקרון ברור: נוהל הודעה והסרה מניח כי ישנן נקודות בהן בעל הפלטפורמה הוא פוטנציאל מניעת הנזק היעיל ביותר, ולכן מטיל עליו חובה לברר את הפניה ולפעול כבעל פלטפורמה סביר. ובעל פלטפורמה שלא בירר פניה, או שפעל בצורה שאינה סבירה, עשוי לשאת בנזקים שנגרמו כתוצאה מהתנהגותו חסרת האחריות.

אם כן, בשלב זה חשוב להבין: שני אנשים – או יותר – יכולים לשאת באחריות (וגם לחוב בפיצויים) לפרסום לשון הרע אחד; אין בכך שום סוג של בעיה, ומדובר במהלך משפטי טבעי ושגרתי לחלוטין. בין אם הטלת האחריות היא ישירות מכוח חוק איסור לשון הרע, ובין אם הטלת האחריות היא מכוח הפקודה, הדבר אפשרי בפירוש.

פייסבוק, ווטס-אפ, טלגרם ומה שביניהם:

האם ניתן לתבוע ממנהלי קבוצת ווטס-אפ או פייסבוק פיצוי בגין פרסומי לשון הרע? כעיקרון התשובה היא בפירוש כן; אך המצב אינו חף לחלוטין מקשיים, כאמור בעיקר – אך לא רק – בשל מגבלות טכניות מסוימות. יוסבר:

בנוגע למנהלי קבוצות פייסבוק, הדברים פשוטים לכאורה: מנהל קבוצת פייסבוק יכול – טכנית – להסיר כל פרסום שהופץ בקבוצה, קרי הפלטפורמה שבשליטתו. אך האם כל מנהל קבוצת פייסבוק מאשר – או מאשרר – כל פרסום שמופץ בקבוצה? התשובה היא בפירוש לא.

גם בתוך משפחת "קבוצות הפייסבוק" ישנם מינים שונים ומגוונים; ישנן קבוצות בהן לא ניתן להפיץ ביטוי ללא אישור מפורש ממנהל הקבוצה. קבוצות פייסבוק כאלו דומות (במבנה) לעיתון; כאשר מנהל הקבוצה הוא עורך העיתון והמו"ל. במקרה שכזה, דומה כי אישורו של מנהל הקבוצה הוא בבחינת תנאי, שבלעדיו פשוט לא ניתן להפיץ את הפרסום. לכן, קל לחשוב על אפשרות הטלת האחריות כמי שאפשר את הפרסום, מכוח סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע לצד סעיף 12 לפקודה (ובזיקה לדמיון לעיתון, ניתן לחשוב על דרכים יצירתיות נוספות להטלת האחריות).

בנוגע לקבוצות פייסבוק בהן התכנים מפורסמים ללא סינון ועריכה, הדברים מורכבים יותר. כמובן שיש לבחון כל מקרה לגופו, ולעניות דעתנו לא דין קבוצה שמתפרסמים בה 10000 ביטויים ביום, כדין קבוצה שמתפרסם בה ביטוי אחד ביום.

אך בכל זאת, כמה קווים כלליים להתייחסות: ראשית, כאשר דנים בהטלת האחריות מכוח "נוהל הודעה והסרה", ברור שהיעדר סינון ועריכה אינו פוגע באפשרות זו; הרי הפנייה בדרישה להסרת התוכן הפוגעני, היא שמייצרת את חובת הזהירות שמהווה בסיס להטלת אחריות מכוח עוולת הרשלנות.

בנוגע להטלת האחריות ישירות מכוח חוק איסור לשון הרע – בקבוצות שאין בהן סינון ועריכה – יש מקום לציין התייחסויות מעניינות מצד בתי-המשפט: בפסק-הדין בת"א 29880-08-13 פלונית נ' קובי (פורסם בנבו, 17.4.2016) בית-המשפט הטיל על קובי אחריות כמנהל קבוצת פייסבוק, וקבע כי בעבור זה די בכך שלנתבע הייתה יכולת להסיר את התוכן הפוגעני וכי הוא "היה מודע לתוכן הפרסום". כלומר, לפי פסק-הדין הנ"ל, ידיעה + יכולת, הן שמגבשות אחריות מכוח חוק איסור לשון הרע.

בפסק-דין מאוחר יותר במסגרת ת"א 7685-10-16 אבישר נ' פוטר (פורסם בנבו, 27.9.2018), כבוד השופט רובס קבע מעט אחרת: מנהל קבוצה פתוחה בפייסבוק, אינו נושא באחריות אפריורית לכל פרסום שמופץ בקבוצה. אך אם מנהל הקבוצה משתהה בהסרת פרסומי לשון הרע, ניתן להטיל עליו אחריות אישית חד-משמעית.

אם כן, לסיכום – ושוב, הדברים נאמרים על קצה המזלג ממש – בכל הנוגע לקבוצות פייסבוק, ישנן שלל אפשרויות להטלת אחריות על מנהלי הקבוצה; בין אם התוכן עובר סינון, ובין לאו.

עו"ד בן קרפל צילום: אלעד גרשגורן

כפי שניתן להניח, הדברים שונים ביחס לקבוצת ווטס-אפ. קבוצת ווטס-אפ היא יצור שונה לחלוטין מקבוצת הפייסבוק; במרבית המאפיינים, אך לעניינינו החשוב הוא כוחו של מנהל הקבוצה.

בעוד שבקבוצת פייסבוק – ככלל – מנהל הקבוצה יכול להסיר בלחיצת כפתור (בכל שלב) כל פרסום שהופץ בפלטפורמה שבשליטתו, כוחו של מנהל קבוצת הווטס-אפ מוגבל בזמן. כך, מנהל קבוצת הווטס-אפ יכול – טכנית – להסיר פרסום רק בתוך זמן קצר יחסית.

לנתון זה, ישנה לכאורה חשיבות שמבוססת על היגיון פשוט: אם מנהל קבוצת הווטס-אפ פשוט לא יכול להסיר את הפרסום שלא הוא הפיץ, דומה שישנה בעיה להטיל עליו אחריות בנזיקין; הרי הוא לא גורם הנזק וגם אין לו יכולת למנוע או לצמצם את הנזק. ובמרבית המקרים דיני הנזיקין שוללים אפשרות להטלת אחריות בנזיקין על כתפיו של אדם שלא גרם נזק וגם לא יכול היה למנוע אותו.

לפיכך, ככלל, אם הפנייה למנהל קבוצת הווטס-אפ נעשית לאחר חלוף הזמן הקצר (יחסית) שנתון להסרת הפרסום, קשה לחשוב על אפשרות מעשית להטלת אחריות; קשה, אך לא בלתי-אפשרי.

הגם שהמבנה המשפטי שיוצע להלן טרם זכה להתייחסות בפסיקה, ראוי להציגו ולו כאפשרות: למנהל קבוצת ווטס-אפ ישנה אפשרות קבועה ובלתי-מוגבלת להסיר משתמש מקבוצה מסוימת, וכך למנוע ממנו להמשיך ולפרסם בקבוצה. וכך, על פניו, מנהל קבוצת ווטס-אפ יכול תמיד לקבוע כי מעתה והלאה משתמש שהכפיש יוצא מן הקבוצה ולא יורשה לפרסם בה עוד.

אם מביטים ביכולת הטכנית הנ"ל כאפשרות מעשית למניעת נזקים בעתיד או לצמצום נזקים, נפתח למעשה פתח נוסף להטלת אחריות על מנהלי קבוצת ווטס-אפ. והכל, כמובן, בנוגע לפרסומים שיופצו בעתיד, לאחר שהנפגע מן הפרסום הודיע למנהל הקבוצה על הפגיעה בו.

ומה בנוגע לטלגרם? טלגרם הוא יישומון העברת מסרים שונה במעט; מין יצור כלאיים בין ווטס-אפ לבין פייסבוק. ניתן לכתוב רבבות מילים רק על מגוון היכולות הטכנולוגיות (הדי מדהימות) שקיימות בטלגרם, אך בעבור רשימה זו, נספר בקיצור נמרץ:

על פניו, מבנה העברת המסרים דומה במיוחד לווטס-אפ. אך לאחר העדכונים האחרונים במערכת, למנהלי הקבוצות – והערוצים – נתונה שליטה כמעט אבסולוטית על התוכן המפורסם בפלטפורמות שבניהולם. כך, בדומה לפייסבוק, ביישומון – במתכונתו המעודכנת – ניתן למחוק כל תוכן בכל רגע נתון. לכן, מטבע הדברים, מבחינה משפטית היכולת להטיל אחריות על מנהל קבוצה פשוטה יותר מן המהלך הדומה בווטס-אפ; וכאמור, דומה ככלל להטלת אחריות על מנהלי קבוצה בפייסבוק.

לקראת סיום; סיכום הדברים ומחשבות לעתיד:

למונח "קבוצה" ברשתות החברתיות המודרניות, ישנן שלל משמעויות. לא דין קבוצת ווטס-אפ כדין קבוצת פייסבוק, ולא דין כל קבוצת פייסבוק כדין רעותה אשר שונה במאפייניה; והדבר נכון כמובן גם בנוגע לקבוצות ולערוצי טלגרם שהופכים פופולריים מיום ליום.

הגם שכך – ולמרות שהדבר נעשה בצעדים איטיים יחסית – המשפט רודף אחר התקדמות הטכנולוגיה, ונותן מענה לאפשרויות שמציע העולם החדש והמקוון; עולם שהפך לעובדה קיימת בהתאם למהפכת הטלפונים הסלולריים ועידן הרשתות החברתיות.

בעת הנוכחית, הטלת אחריות על מנהלי קבוצות מכוח חוק איסור לשון הרע – או מכוח עוולת הרשלנות – איננה עניין מובן מאליו. ככל שמדובר בפייסבוק – המוכר בפסיקה זמן רב יותר – ישנם מקרים שאט-אט הופכים מובן מאליו ממש (למשל אחריות מכוח נוהל הודעה והסרה, או מנהל קבוצה שמסנן ועורך את הפרסומים קודם להפצתם), אך כאשר מדובר בווטס-אפ או בטלגרם, הפסיקה עוד מצויה מטבע הדברים בחיתוליה.

אנו רואים בתביעות כנגד מנהלי-קבוצות, אפשרות מעשית וחשובה להתמודדות עם נגע לשון הרע; ובמקרים מסוימים אנו רואים באפשרות הנ"ל הכרח המציאות ממש. הדוגמא הטובה ביותר היא מפיצים אנונימיים. תופעת מפיצי הדיבה האנונימיים צוברת תאוצה, ובהתאם לקלות הבלתי-נסבלת שבה ניתן לייצר פרסום דיבה כמעט ללא עקבות, האפשרות להפיץ לשון הרע בצורה אנונימית הולכת והופכת למכת מדינה של ממש.

מה יעשה מי שמופצים כנגדו פרסומי לשון הרע איומים באנונימיות מוחלטת? הרי לא ניתן לתבוע את המפרסם (שזהותו לא ידועה), ומונע הנזק היחיד הוא בעל-השליטה בפלטפורמה. במקרים דוגמת אלו, דומה כי מתחייב להכיר באחריותם מנהלי קבוצות; ואף מעבר לזה, לעיתים ראוי – מתחייב, וגם נכון מבחינה משפטית – להכיר באחריות הפלטפורמות שנותנות במה ומאפשרות לאותם גורמים אנונימיים לפרסם ככל העולה על רוחם.

אך מן העבר השני בדיוק, לעיתים מוגשות תביעות סרק גמורות כנגד מנהלי קבוצות ברשתות החברתיות; כאשר מובהק שלמנהל הקבוצה אין שום אחריות, והתביעה הוגשה רק בחסות היכולת הבלתי-מוגבלת להגיש תביעות. וגם מתביעות דוגמת אלו, שקבלתן עלולה להיות מדרון חלקלק ומסוכן, יש להישמר ולהתגונן בצורה לא פחות ממעולה.

כך או אחרת, תביעות לשון הרע (או פגיעה בפרטיות) שמעורבות בהן שאלות הקשורות בהטלת אחריות על מנהלי קבוצות ברשתות החברתיות, הן - אוטומטית – תביעות מורכבות יותר, שמצריכות מיומנות וניסיון בניהול הליכים דומים.

במקרים כאלו, אין ספק שחשוב פי כמה להסתייע בעורכי-דין שעוסקים בדיני לשון הרע – ובפרט בממשק עם הרשתות החברתיות - דרך קבע. בתביעות כאלו חייבות לעלות שאלות מורכבות, וישנן טענות מנצחות שפשוט אסור לפספס; ייתכן – ואף טבעי – שבדיוק באותם מקומות מורכבים, נמצאות הטענות שתכרענה: האם בסופו של הליך תמצא עצמך בצד המנצח או בצד המפסיד.

עו"ד בן קרפל, בן קרפל, משרד עורכי דין