דעה
טירוף הקורונה מנותב לכיוונים הלא נכונים
העיתונים והאולפנים נאחזים בדיון האפידמיולוגי, במקום לדבר רפואה; אנחנו מעדיפים להפחיד את עצמנו ממחסור בנייר טואלט וביטול משחקי כדורגל, ולא לדבר קצת על מחלות. אם רק נפסיק לחשוב כאילו אנחנו חיים בסרט אימה הוליוודי ועומדים כולנו להיכחד נוכל לדבר על מה שבאמת צריך לדבר עליו: על מצבה הנורא של מערכת הבריאות
בשבוע שעבר, עמוק בשיא טירוף הקורונה, הגיע פרופ' יורם לס, מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, ו"הרים" על עצמו מדינה שלמה כשטען בראיון לתוכנית בוקר ש"בשביל מעט מאוד אנשים שתחולת החיים שלהם לא גדולה לא הורסים מדינה. מקריבים אותם". מי שצפה בלס בשידור החי וודאי דימה בראשו משפחה אסקימוסית גוררת את הסבא הדמנטי אל הקרחון בו יגסוס באכזריות עד שיקפא למוות.
- עסקים משתקים ספקים: המשק נדבק בהתנערות מתשלומים
- המשבר ויצרניות המזון: “הסטנו את כל המשאבים מהמוסדיים לקמעונאים"
- החברות מקימות חומת מגן מנזקי הקורונה
בדיקות מעבדה לנגיף הקורונה בבי"ח שיבא תה"ש צילום: עמית הובר
אלא שמאז עבר הפרופסור כמעט בכל כלי תקשורת אפשרי והסביר את דבריו. הוא התמקד באופי המחלה ובשיעורי התמותה ממנה, שאינם מצדיקים, לטענתו, את המגבלות הדרקניות ואת צעדי החירום האחרים שהטילה הממשלה. לס תיחם את ההתפרצות הנוכחית כ"שפעת משודרגת"; אם ממילא הקורונה תוקפת קשישים וחולים במחלות רקע, כמו שפעת, טען לס, ונוטה להופיע במזג אוויר קר, בדיוק כמו שפעת, אין צורך להתרגש יותר מדי וניתן להחזיר את המערכת למצב שגרה. לצידו של לס ניצבים גם שיעורי התמותה הדלים שעומדים על בין 2% ל-4.5%, תלוי במקור המידע המועדף עליכם; אמנם גבוה משיעור התמותה משפעת, אך ספק אם יש בכלל דבר שניתן לעשות בכדי לשנות אותו - עם בידוד או בלעדיו.
אל תמהרו לפטור את לס כסוג של זקן סנילי שמבלבל את המוח. הגדולה בדבריו הייתה שאחרי חודש פלוס של משבר מתגלגל קם סוף סוף אדם ועשה את החיבור המתבקש בין הדיון הער המתקיים בתקשורת לבין המצב הרפואי שאנחנו מתמודדים איתו פה כפשוטו, במערומיו. בלי עננת אסון מתכדרת ממעל. דיון על מחלות זה לא עניין נעים במיוחד, מזכיר מדי את ארוחות החג במשפחה האשכנזית שלי. באמת עדיף לראיין את הגננת של גן ברכה שכל הילדים בו נכנסו לבידוד אחרי שהסייעת חזרה מוויקאנד בברצלונה עם החבר שלה ונדבקה. ובאמת למה שנדבר על רפואה? על חום ושיעול? נזלת וחולשה?
אלו שקנו את תהילתם כנציגי מדע הרפואה בדיון הזה הם לרוב פנסיונרים מקושרים שעוברים בנינוחות בין האולפנים ופיהם אינו מסוגל לפלוט את המילה "לא" כשמגיע הטלפון של התחקירן. חוץ מפרשנים יודעי דבר התקשורת מספקת לנו גם נתונים למכביר. נתונים הם דבר חביב ביותר, התקשורת נהנית להתפלש בסטטיסטיקה ואינפוגרפיקה היא היום הצעצוע האהוב ביותר על עורכים בעיתונים, באינטרנט וכמובן בטלוויזיה. כתמים יפים של צבע על המסך או הנייר לא מספרים סיפור בלי דיון שיפיח בהם חיים ושיגרום לנו ההדיוטות להרהר בנעשה כאן. הרוני גמזואים והגבי ברבשים למיניהם מאולפים היטב לחרחור התבהלה, אל תצפו מהם לקדם דיון כזה.
לא להתבלבל, לס טועה. קבלת ההחלטות של משרד הבריאות רצינית, אחראית ומעוררת כבוד. בטח כשרואים מה נעשה במדינות אחרות, קיצוני ככל שיהיה. הטרפת שנהייתה פה בחודש האחרון מוצדקת לחלוטין, היא רק מנותבת לכיוונים הלא נכונים. אנחנו מעדיפים להפחיד את עצמנו ממחסור בנייר טואלט וביטול משחקי כדורגל ולא לדבר קצת על מחלות - כמו ביקור אצל הרופא, רק כזה שקורה כל הזמן.
אילו רק היינו מדברים על מצבם הפיזיולוגי הטוב של מרבית החולים, שרובם א-סיפטומטיים (כלומר לא מסוגלים לפתח תסמינים) ולהם לא יקרה שוב דבר גם אם ישפכו להם דליים מלאים בקורונה על הראש ושאם הם בכלל מפתחים תסמינים הם מסתכמים בחום ושיעול - אולי גם היינו מפסיקים לקרוא להם "חולים" אלא בוחרים להשתמש בטרמינולוגיה המדויקת יותר, "נדבקים" או "נשאים", שהיא כנראה פיזיולוגית מכדי שנוכל להכיל אותה. אבל העיתונים והאולפנים נאחזו בדיון האפידמיולוגי במקום לדבר רפואה. לו היינו, נאמר, "שפעת משודרגת", אז היה מצבנו אחר. או אז, אם רק נפסיק לחשוב כאילו אנחנו חיים בסרט אימה הוליוודי ועומדים כולנו להיכחד נוכל לדבר על מה שבאמת צריך לדבר עליו, על מצבה הנורא של מערכת הבריאות. דווקא עכשיו כשהתרחיש של קריסת המערכת, שממנו הבהילו אותנו כל השנים, ממש עומד להתממש.
ייתכן מאוד שבהמשך הדרך יתברר שכל אסטרטגיית הבידוד של משרד הבריאות קרסה, והנגיף כבר מדביק בקצב אקספוננציאלי את כל המדינה. אולי אז ידובר על כך שהבידוד ההמוני לא היה סימן שכולנו עומדים להיכחד אלא אמצעי לקנות זמן, לעכב ולמתן כמה שניתן את המכה שכמעט ברור שתיפול על בתי החולים שמתקשים למטפל בחולי השפעת הרגילה וכעת יידרשו לטפל גם בחולי "השפעת המשודרגת" - אותם זקנים שנאלץ להקריב כמו שפרופ' לס, בריאליזם קר וקצת מנותק, הזכיר.
