מי יבנה, יבנה בית

מוגש מטעם DUN'S 100

אני לא בטוח מתי היה הרגע המדויק בו הקבלנים הפכו להיות אויבי העם. אני זוכר תקופות אחרות, כשהייתי צעיר, עבדתי עם אבא שלי, שגם הוא קבלן, ולקבלנים היה מעמד מכובד, כמו לבעלי עסקים אחרים. הבנייה, והקבלנים, היו חלק בלתי נפרד מהחזון הציוני, בדיוק כמו החקלאות והחקלאים. כשהחלטתי שגם אני אלך בדרכו של אבא ואיכנס לענף הבנייה, אני מודה שהרגשתי תחושת שליחות, ממקום ציוני של בניית הארץ, והתרגשתי להצטרף למקצוע מכובד כמו קבלנות, שיש לו חלק חשוב כל כך בבניית הבית הלאומי. גם אחרי ימי קום המדינה, בשנות ה- 80 וה- 90, קבלנים נחשבו חלק חשוב ומוערך במשק, ובסך הכל הקבלנים בישראל תמיד היו קבלנים טובים יחסית מבחינה מקצועית יחסית למקובל בעולם, בניינים בישראל הם ברמה טובה גם מבחינת תשתית וגם מבחינת אסתטיקה ואיכות חיים, ונדיר שקורות תקלות רציניות ברמה של קריסת מבנה. לא חלמתי בחלומות הכי גרועים שלי שנגיע למצב כמו היום, שההתייחסות של הממשלה והציבור לקבלנים היא התייחסות של "שעיר לעזאזל".

היום, מעמד הקבלן נמצא בשפל המדרגה, וזה עניין של כלל ענף הבנייה, מעבר לדימוי של קבלן מסוים, כזה או אחר. זה מתבטא בטוקבקים לכתבות על קבלנים שמלאות הרבה פעמים בשנאה ממש, זה מתבטא ביחס הכללי לקבלנים בציבור, וזה מתבטא גם במדיניות הממשלה, שהפכה את הקבלנים לשק החבטות הלאומי והטילה עליהם רגולציה חסרת תקדים, עם קנסות לא הוגנים והטלה מוחלטת של כל האחריות, גם על משבר הדיור הלאומי שייחודי לישראל וגם על תאונות הבנייה שהן תופעה עולמית בלתי נמנעת, לפיתחם של הקבלנים.

תרימו את העיניים ברחוב, תסתכלו סביב. הנוף העירוני ברוב חלקי ישראל הוא מדהים, בוודאי אם משווים אותו למדינות צעירות אחרות, שלא זכו למותרות של ארמונות מתקופת הרנסנס. תאונות בנייה שעלולות לגרום לפגיעה ממשית בדיירים הן עניין נדיר ביותר. לקבלן הישראלי אין שום סיבה להתבייש – בהשוואה עולמית, הקבלנים הישראלים מצוינים ומקצועיים מאוד. אבל הדימוי העכשווי שנוצר לקבלנים הפוך לחלוטין מהמציאות.

את השלב הראשון של התחלת הפגיעה במעמד הקבלן אפשר לסמן בהתחלת מחאת האוהלים. הצעירים הרבים שיצאו – בצדק – למחאה על עליית מחירי הדיור הפנו את האצבע המאשימה לכל עבר, כולל אל הקבלנים. והתייחסו לרצון הטיבעי והלגיטימי של כל איש עסקים, ליצור רווח, כאל "חזירות" בהתעלמות מוחלטת מכך שכל הקבלנים רק שיחקו את התפקיד שנבע מחוקי המשחק שהמדינה הכתיבה להם, ובהתעלמות וחוסר הבנה של הצד השני של המטבע – הסיכון והאחריות שהקבלן לוקח על עצמו, עלויות הרגולציה שהקבלן צריך לעמוד בהן, קבלנים שהגיעו להפסדים, לפשיטות רגל, לבתי משפט. הממשלה, שהיא כמובן האחראית להתנהלות הדברים במדינה ולקביעת כללי המשחק, העדיפה גם היא להפנות את האצבע אל הקבלנים – במקום להסתכל בראי.

הקבלנים לא היו ערוכים לכך – קבלן לא יכול לנצח בעימות תקשורתי כאשר הוא מדבר עם נתונים כלכליים נכונים, אך נראה שבע ומעונב לעומת צעירים שמתלוננים שהם לא יכולים לשלם שכירות.

כך או כך, היתה זו הפעם הראשונה בה הקבלנים סומנו ע"י איזשהו קול ציבורי כ"חזירים". הקבלן מתפקד בדיוק לפי אותם כללים כלכליים של מיקסום רווח ויש לו תפקיד חיוני במשק בדיוק כמו ליזם ההיי טק או לחקלאי – אבל במחאת הדיור החל להיווצר סדק, פער בין הדימוי של יזמים בתחומים אחרים לבין דימוי הקבלנים, שהחל להידרדר. הסדק הזה התרחב והפך לתהום של ממש סביב עליית נושא תאונות הבנייה לכותרות.

ניר נווה צילום: מיכל אביב

תאונות בנייה תמיד היו חלק מענף הבנייה, כמו שתאונות דרכים תמיד היו חלק בלתי נפרד מנהיגה ותאונות עבודה תמיד היו חלק בלתי נפרד מהעבודה במפעלים. זהו ענף מסוכן במהותו. אין בנייה ללא סיכון וכאשר בנייה היא לגובה היא מסוכנת הרבה יותר. חשוב להדגיש כי בניה היא יצירה יש מאין, רגע אחד אין פה כלום, או שיש פה בניין ישן ורעוע, ורגע אחר כך יש פה בניין חדש ויפה. חלק גדול מהתהליך הוא זמני, זה כמו יייצור מוצר עם מורכבות גבוהה – שמתבצע מחוץ למפעל. כשמחירי הדיור עולים הבנייה תמיד תהיה יותר ויותר לגובה, וכידוע לכולנו – מחירי הדיור עולים.

בשנים האחרונות החלה התקשורת הישראלית לעסוק יותר ויותר בסיקור תאונות הבנייה, עניין מבורך כשלעצמו, אלא שהוא נעשה בצורה שיטחית, ללא השוואה של כמות התאונות למדינות אחרות בעולם או הבנה אמיתית של סיכוני הבנייה בגובה שהם כורח המציאות, כמו הסיכונים של תאונות הדרכים.

האצבע המאשימה הופנתה שוב, אל הקבלנים. האדם ברחוב איננו מבין שהשליטה של הקבלן מוגבלת, שהוא איננו יכול להתלוות לכל עובד באתר הבנייה ולפקח עליו בכל שעות היממה, וגם אם היה הדבר אפשרי, עדיין לא היה ניתן למנוע את כל התאונות. כולנו מעוניינים במניעת תאונות ובהנחיות בטיחות, אבל כפועל יוצא מההתנגחות הזאת גם קבלנים שעובדים לפי הנהלים המחמירים נחשדו כחסרי אחריות.

ומה היתה התוצאה? הממשלה מיהרה לכפות על הקבלנים תקנות חדשות, המחייבות אותם להוציא עוד מיליונים רבים בכל אתר בנייה על פיגומים בסטנדרט חדש, העסקת סגן מנהל שאחראי על הבטיחות, ועוד ועוד דרישות וקנסות. את המחיר, כמובן, ישלמו הצרכנים בעליית מחירי הדיור, וכך שוב תהיה התרעמות ציבורית על הקבלנים, ושוב הממשלה תמהר להתנער מאחריות ולחבוט בהם. חלק מהקבלנים ייצאו מהענף שהופך לקשה ויותר ויותר ואכזרי מבחינת הדימוי הציבורי שלו, התחרות תרד, והמחירים שוב יעלו. ואז, אולי אז, תיזכר מדינת ישראל לשאול את עצמה שוב, שאלה ישנה נושנה – מי יבנה, יבנה בית, בתל אביב? או בגדרה, או בקריית חיים?

הכותב ניר נווה הוא מנכ"ל ובעלים של חברת ניר נווה (בגדדי) בע"מ