עם מינוי שופטים אסור לטעות: נזקי הקשרים במקום כישורים

העדויות והראיות בפרשת "מין תמורת מינוי" שנחשפו היום (ב') בכלכליסט משרטטות תמונה מטרידה ביחס להליך מינוי השופטים בישראל. קשה להתנתק מהתחושה שהשיטה לא מקדמת בהכרח את האנשים המקצועיים, הערכיים והמוכשרים ביותר לאחד התפקידים הרגישים בחברה דמוקרטית. וזה מטריד במיוחד כי כאן אסור לטעות - שופטים חורצים גורלות.

אסתר כרייף, אפי נוה ואיילת שקד צילום: אתר בית המשפט, עידן מילמן, עמית שעל

המציאות שנחשפה בחקירת המשטרה היא ששנים של לימודים, התמחות וקריירה מקצועית בתחום המשפט עשויות להתגמד ברגע האמת אל מול כישורי הלובינג, הדעה הפוליטית או הקרבה האישית למקבלי ההחלטות. כשהיכולת לשווק ולהתחבק חשובה יותר מיכולת הניתוח של סוגיות משפטיות, הפרדה בין טפל ועיקר או יכולת ניהול, צומחת בינוניות במקרה הרע ושחיתות במקרה הרע יותר.

לפי העדויות בתיק החקירה, יש לא מעט סיבות שהובילו למצב העניינים הנוכחי: שבירת הברית ההיסטורית, שגם היא ודאי לא היתה מושלמת, בין השופטים ללשכת עורכי הדין; פוליטיקאית סקטוריאלית, איילת שקד, וראש לשכה, אפי נוה, שהשתכרו מהכוח והחליטו להפוך את מערכת המשפט למפעל מינויים; עוזרים ויועצים, שלא ברור מי ומה הכשיר אותם לנושא, שקיבלו יד חופשית לבחוש מאחורי הקלעים ולהקים מה שזכה לכינוי "ועדה מסדרת".

מטלטל לגלות למשל את המקרה של חאלד כבוב, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בת"א ואחד השופטים הבכירים כיום, שנאלץ לעשות שתדלנות מול עוזרת של שר האוצר וחבר הוועדה למינוי שופטים משה כחלון כדי להגדיל את סיכוייו להתקדם לבית המשפט העליון. כששופט עושה לובינג, הוא בהכרח חייב אחר כך משהו למישהו. ואנחנו לא רוצים ששופטים יהיו חייבים דבר לאיש.

סגן נשיאת העליון לשעבר, אליקים רובינשטיין, העיד שלמרות הקשיים השיטה בסופו של דבר טובה ומאזנת בין מכלול שיקולים מקצועיים ופוליטיים. יכול להיות. אבל הדרך לשם נראית עקומה לגמרי. לא שקופה, מפלה ונתונה לחסדיהם של אנשים כוחניים.