נתניהו רוצה לתקן את הקיפאון של ביבי

פתאום הבין נתניהו שחלק משטח מדינת ישראל הוא פריפריה, לא רק גיאוגרפית אלא גם חברתית. הוא הופתע לגלות שכ־90% מהמשק הישראלי מורכב מעסקים קטנים שאחראים ל־60% מהמשרות במשק ולכ־54% מהתוצר העסקי — ושגם הם זקוקים לתמיכה.

הבטחות נתניהו הן תמונת ראי שמשקפת את כשלונותיו. השאלה המתבקשת "איפה היית" מתעצמת לנוכח הרשימה העצומה של תחומי החיים שצפויים לטיפול במסגרת הרפורמות הדחופות שהציג. הרי מי כמוהו יודע עד כמה בלתי אפשרי לבצע שורת רפורמות עם גירעון חסר תקדים של 3.8% מהתמ"ג.

מה עשה נתניהו בכסף בשנים האחרונות? האם השקיע באפיקים הלא נכונים או פעל ללא מדיניות ורק על בסיס לחצים פוליטיים? חלק מהתשובה טמון בהתעקשותו לעוד הפחתת מסים, וחלק אחר בהימנעותו מביטול פטורים לקבוצות לחץ, שעלותם מגיעה ל־73 מיליארד שקל בשנה

צילום: בלומברג

 

פספוס הזדמנות

על עליתו לשלטון ב־2009 קיבל נתניהו משק חזק ומאוזן תקציבית שכמעט ולא נפגע במשבר העולמי של 2008. קטר ההייטק דהר קדימה בתקופת של היעלמות אינפלציה, אשראי חולק במחירי רצפה שעודדו את הצריכה הפרטית והקפיצו את רמת החיים של אזרחי ישראל. בנוסף המשק נהנה מתאוששות שותפות הסחר ארה"ב ואירופה.

אלא שבמקביל מאז אפריל 2009 ועד מינוי משה כחלון לשר האוצר במאי 2015 זינקו מחירי הדיור ב־71.5%. הצמד אמנם הציב יעד של הפחתת מחירי הדיור, אך מאז ועד היום עלו המחירים ב־15% נוספים. סך הכל מאז מינויו של נתניהו לראש ממשלה לפני כעשור זינקו מחירי הדיור ב־97.5%, כלומר כמעט שהוכפלו. עליית המחירים אמנם התמתנה אך מדיניות מחיר למשתכן שהשיגה זאת דרשה מחיר גבוה: 7 מיליארד שקל והצלחה שנויה במחלוקת. במקביל, המס על משקיעים והמגבלות על היצע הקרקעות והדירות הקטינו את היצע הדירות להשכרה והזניקו את ההוצאה על שכירות.

בתחום המזון, דו"חות ה־OECD שבים ומתריעים שרמת התמיכה הממשלתית בחקלאים בישראל היא המעוותת ביותר במערב. תמיכה זו עולה לצרכן ב"מס" שגובהו 5 מיליארד שקל בשנה, שברובו נושאות השכבות החלשות, ושמקורו באי־תחרות, התערבות ממשלתית ותמיכה בקבוצות לחץ. ראש המועצה הלאומית לכלכלה ויועצו של הכלכלי של ראש הממשלה אבי שמחון פרסם לפני שנתיים דו"ח שהמליץ לבטל לחלוטין את התערבות הממשלה בשוק החלב, אך נתניהו התעלם מכך באופן מוחלט.

נתניהו צילום: איי פי

לאיזה נתניהו להאמין

דוגמה נוספת לניתוק בין הצהרות נתניהו וביצועיו היא מערכת הבריאות. בין 2015 ל־2019 גדל תקציב הבריאות ב־39%, ובאוצר התגאו ב"שיעור הגידול הגבוה ביותר במערכת הבריאות מאז ומעולם". אך השוואה עולמית מציירת תמונה פחות ורודה: הממשלה מממנת רק 64% מההוצאה הלאומית לבריאות לעומת ממוצע של 74% במדינות המערב; מספר הרופאים ל־1,000 נפש בישראל ירד בעשור האחרון ל־3.1 לעומת ממוצע OECD שטיפס ל־3.5; ומספר האחיות ירד ל־5.1 לאלף נפש לעומת ממוצע של 8.8 במערב. בשבוע האחרון דיבר נתניהו על ה"זינוק" במספר מכשירי ה־MRI בישראל מתשע בלבד ל־60, אך ישראל עדיין מדורגת במקום השלישי מהסוף ב־OECD במספר המכשירים למיליון איש: 5.2 לעומת ממוצע של 16.7.

מקרה מערכת הבריאות הוא לא רק המקומם ביותר אלא גם זה שחושף בצורה ברורה ביותר את הציניות של נתניהו. היעדר השקעות בתשתיות הבריאות הוא עניין עקרוני של ראש ממשלה שאף כיהן תקופת מה בעשור האחרון כשר הבריאות. בכנס על מערכת הבריאות ב־2018 הציג נתניהו את ה"אני מאמין" שלו בתחום: "ההשקעה שלנו (בבריאות) היא 7.5% מהתמ"ג. אומרים 'זה נמוך מדי'. מי קבע את זה? אין דבר כזה מבחינתי. אני רוצה שתדעו, אני לא מסתכל על תשומות, אני מסתכל על תפוקות. מה אתה נותן עם הכסף שאתה מקבל... בישראל תוחלת החיים היא מהגבוהות בעולם, זה נפלא".

יש לנו בריאות נהדרת אמר נתניהו, ורגע לפני הבחירות הצהיר שיש צורך בהשקעות ענק בתחום. שכל אחד יבחר לאיזה נתניהו להאמין.