בית המשפט העליון מדבר בשני קולות - מהפכת מזונות אמיתית או הורה מרכז?

אלא מאי? כאן נכנסת לתמונה כבוד השופטת דפנה ברק ארז, שהיתה אחת משופטי העליון שנתנו את הפסיקה החדשנית. השופטת ברק - ארז הסכימה עם חלק מפסק דינו של השופט פוגלמן, אשר כתב את עיקר פסק הדין, אך היא לא הסכימה עם "היישום המוצע של חלק מן העקרונות המוצעים." לדברי השופטת ברק - ארז, אין לתת פטור גורף בהעברת תשלומי מזונות, גם אם השכר דומה וכל זאת, לטובת הילדים כמובן. ומהי טובת הילדים וכיצד היא מתקשרת למה שמכנה ברק ארז שוויון מהותי? לדבריה, קביעתו של השופט פוגלמן, כי יילקחו בחשבון הכנסות הצדדים וזמני השהות, מהווה פתרון המבטא שוויון פורמאלי בלבד. לעומת זאת היא סבורה, שיש להתייחס למורכבות התאים המשפחתיים וכי יש ליצוק תוכן במה שהיא מכנה, שוויון מהותי.

השופט פוגלמן קובע כי לדידו "מדובר בתוצאה המקדמת את השוויון המהותי, ואינה מחילה את עיקרון השוויון באופן פורמליסטי ומכני, כפי הנטען .... אימוצה של פרשנות זו יאפשר להבחין בין מקרי משמורת פיזית משותפת שבהם מוצדק להוסיף ולהטיל חיוב במזונות על האב; לבין מקרים שבהם אין הצדקה לחייב מי מההורים להעביר תשלום מזונות לידי השני".

השופטת ברק-ארז מציגה רק לכאורה חזות אוהדת לרעיונות השוויון בין המינים והפסקת האפליה נגד אבות, אודותיה כתבו שופטי העליון בפסק הדין. בפועל היא מציעה, כדי ליישם את עמדותיה, שאינן שוויוניות כלל ועיקר, הצעה המקבעת את העברת דמי המזונות מן האב אל האם ומרוקנת כמעט מתוכן את הלכת המזונות החשובה. זאת, באמצעות כינוי חדש לצמד המילים "דמי מזונות" ושמו בישראל "הורה מרכז".

טוענת השופטת ברק – ארז, כי קיימות בעיות חמורות של חוסר אמון בין בני זוג מתגרשים, טענה שבחלק מן המקרים היא נכונה. היא מעלה את האפשרות, שהורה יבחר להיות משמורן משותף, לא מן המניעים הראויים של אהבת הילדים והרצון לטפל בהם, אלא בגין תמריצים כספיים ואכן יש הורים כאלו. אבל יש גם משפחות אחרות. משפחות שסיימו את הקשר בהסכם הוגן או אפילו בסיוע ביהמ"ש, אשר מנהלות מערכת יחסים טובה וקשרי אמון גם לאחר הגירושין. יש אבות רבים מאוד שאוהבים את ילדיהם, שהרי לבו של אב אינו שונה מלבה של אם ורבים מהם מעוניינים לטפל בילדים, גם לאחר הגירושין באופן צמוד ואוהב.  

הכותבת, עו"ד יעל גיל

הפתרון שמציעה השופטת ברק – ארז לבעיות הנ"ל ולבעיות נוספות שהיא מעלה הוא, של "ניהול מרכזי" של ההוצאות הנוספות בידי "הורה מרכז". משמע: הורה אחד, הוא אשר ייבחר להיות מי שיקבל לידיו את הכספים עבור הילדים והוא זה שישלם את התשלומים השונים עבורם. ומה אם אותו הורה נבחר, יעדיף לא לשלם אותם תשלומים? מי ידאג לילדים? במקרה שהגיע לפתחינו, נקבעה הורות משותפת ושווה, השכר היה שווה ובכל זאת, נקבע כי על האב להעביר דמי מזונות לאם, שנקבעה כהורה מרכז, למרות שהאב היה המטפל העיקרי עובר לגירושין. האם לא רכשה מאומה עבור ילדיה. כתוצאה מכך, האב שהיה הדמות האחראית, פרנס את הילדים בביתו, שילם לאם דמי מזונות ורכש עבורם עוד ועוד ציוד, ביגוד, הנעלה וצרכי רפואה, גם לבית האם. אין תמה על כך שכספו אזל והוא נמצא היום במצב של קריסה כלכלית.

הבעיה היסודית העולה מיישום רעיון ההורה המרכז היא, ששוב נגזר על האב להעביר כספים לידי האם, שנקבעת לרב כהורה מרכז. המשך העברת הכספים מן האב לידי האם, הנה בפועל העברת דמי מזונות לאם, בשם שונה. אב אשר הנו משמורן משותף, אשר נושא בכל הוצאות ילדיו בביתו, לרב לא יוכל לעמוד בכך ואף אינו צריך לעשות כן, מאחר שהוא מגדל את ילדיו מחצית מן הזמן בביתו ודואג להם בכל המובנים. המצב היחיד, בו קביעה של הורה כהורה מרכז הנו רלבנטי, הוא כאשר מדובר בהורה משמורן, שרב טיפול הילדים הוא עליו או עליה. אבל במקרה כזה, בלאו הכי נפסקים דמי מזונות, אזי לשם מה אנו נדרשים לקביעה של הורה מרכז? התשובה הלא נעימה היא: כדי ליישם את העמדה התומכת בהעברת מזונות מפלה, גם כשההורות משותפת וגם כשההורים משתכרים שכר דומה.

נראה כי פתרונה של השופטת ברק ארז במסגרת פסק הדין, מבוסס על מספר הנחות יסוד, אשר סותרות מניה וביה את מה שעולה הן מלשון פסק הדין הברורה והן את מה שהוא מנסה להנחיל לחברה בישראל.

השופט פוגלמן קובע בפסק הדין, כי הדין הקיים הוא דין מפלה המבוסס על הנחות מכלילות וסטריאוטיפיות, באשר לחלוקת התפקידים המגדרית בין האיש לאישה לאחר הגירושין. לקביעתו, גם שיקולי שוויון, תומכים באימוץ פסיקה המחייבת את שני ההורים בתשלום מזונות הילדים מגיל שש שנים.

מצד אחד עיקרי, ביהמ"ש העליון מנסה לקדם בפסיקתו ערכים של שוויון וביטול האפליה שהיתה קיימת בין ההורים בנוגע לנטל הנשיאה במזונות. אך מצד שני, עלה קול נוסף, אשר בתי המשפט, בהתאם לאג'נדה של היושב בדין, מיישמים את קביעותיו. חלק מבתי המשפט קובעים, כי האם תהיה "הורה מרכז" וכך נפסקים שוב דמי מזונות לטובת האם, גם במשמורת משותפת שווה, כאשר הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הפסיקה המקורית והעיקרית של בית המשפט העליון, שהיא גם פסיקה ערכית מוסרית.

בית המשפט העליון, בהלכה החשובה שנתן, מדבר בשני קולות, קול הקדמה וערכי השוויון ואותו קול שמקבע את האפליה המגדרית ואת העוול שנגרם לאבות רבים בנושא מזונות הילדים. עקב כך, נוצר כאוס בנושא פסיקת המזונות והיושב בדין פוסק לפי תפיסת עולמו. עקרונות היציבות והוודאות המשפטיות הנם עקרונות חשובים ומן הראוי כי יינתן גם להם ביטוי הולם.

הלכת בית המשפט העליון בנושא מזונות ילדים מיולי 2017, היא הלכה מצויינת, קביעת ההורה המרכז, לא. יש להתייחס אל כל מקרה לגופו. אם האם תהיה המשמורנית הבלעדית ותשתכר פחות מן האב, על האב יהיה להעביר אליה דמי מזונות מתאימים. אם שני ההורים יטפלו באופן שוויוני בילדים וישתכרו שכר דומה, אין להעביר דמי מזונות וכך צריך להיקבע. במידה שבית המשפט יקבע "הורה מרכז", שוב יועברו כספים מידי האב לידי האם, שוב יקבעו בפועל דמי מזונות והאפליה שהביאה אבות על עברי פי פחת, תרים את ראשה המכוער. יש לומר, די לאפליה, די לחוסר השוויון המהותי, די לדמי המזונות בהורות משותפת. כל הורה יגדל ויפרנס את ילדיו בביתו לאחר הגירושין ויבוא שוויון אמיתי לציון.