'סופיות המרשם' במקרקעין מוסדרים, מחייבת ומכרעת גם בחלוף 5 עשורים בהם נעשה שימוש הסותר את המרשם

מוגש מטעם DUN'S 100 

חוק מקוה ישראל מגן על קרקעותיה של מקוה ישראל מפני פולשים וזאת, מעבר להגנות הקיימות לבעלי זכויות במקרקעין עפ"י חוק המקרקעין. כך, ערב אישור החוק בקריאה שלישית, הסביר חה"כ אברהם כץ ז"ל כי : "ערך מקרקעי מקווה ישראל, שלא יסולא בפז, מזמין לחצים של יזמים וקבלנים, ראשי עיר ומתווכים, אנשי פיתוח וחברות שיכון. שרים בממשלה אינם יכולים תמיד לעמוד בלחץ; והיו דברים מעולם". חה"כ אליעזר אבטבי הוסיף : "החוק המוצע הוא אחד החוקים שקבלתו מרנינה את הלב. קבלת החוק על ידי הכנסת תהיה בבחינת מתנה במלאת 105 למקווה ישראל". בקביעות וציטוטים אלה, פתחה כב' השופטת, סגנית הנשיאה שלהבת קמיר – וייס (שלום פתח תקווה), את פסה"ד אשר במסגרתו, הורתה לתחנת שירות חולון (פז) ולעיריית חולון, לסלק ידן מקרקעות מקווה ישראל, קרקעות אליהן פלשו שלא כדין ושלא עפ"י הסכם, כך נקבע, לפני למעלה מ- 5 עשורים. תחנת השירות המדוברת (פז) מצויה על כיכר קוגל בחולון.

עפ"י התיאור העובדתי וכפי שהוכח ע"י ב"כ מקווה ישראל, עוה"ד חן אביטן, החלקות 43 ו-44 בגוש 6046 (ולהלן : "החלקות") נרשמו כדין ע"ש מקוה ישראל בלשכת רישום המקרקעין. הרישום מיום 01/08/1968, משקף נכונה את זכויות מקוה ישראל (וכי"ח – כל ישראל חברים) על המקרקעין ומכח הסכמי החכירה שהוצגו.

מנגד, תחנת השירות ועיריית חולון טענו לשיהוי אחר שעילת התביעה היתה ידועה למקוה ישאל, כך נטען, עוד בשלהי שנות ה-50 של המאה הקודמת ולכל המאוחר בסוף שנות השישים. במהלך 47 השנים (לכל הפחות), כך נטען, השקיעו הנתבעות כספים רבים במקרקעין, ביצעו הסכמי חכירה ובעצם שינו מצבם לרעה. עוד נטען, כי הרישום בלשכת הרישום ע"ש מקוה ישראל בוצע בטעות ולראיה, הוצג מסמך החתום על ידי מקוה ישראל (באמצעות מזכ"ל הכפר ובאישור ועדת הכספים) ולפיו, מקווה ישראל הסכימה בתחילת שנות התשעים, למחיקת הרישום על שמה בלשכת הרישום וביחס לחלקות. בנוסף, הנתבעים הציגו ראיות לכך שכבר בשנת 54 עיריית חולון התחייבה להחכיר את החלקות לתחנת השירות ועוד. לצורך הוכחת אותה "טעות ברישום" הובאה עדותו של מר נחמיה שקד, מנהל מחוז ת"א מטעם רמ"י בשנות התשעים המוקדמות, שכבר העיד אודות החלקות בשנת 1992 כי אלה נרשמו בטעות ע"ש מקוה ישראל. מכל הסיבות האלה גם יחד ולחילופין בהסתמך על סעיף 14 לחוק המקרקעין (אשר קובע שגם בהתקיים בעלות או זכויות אחרות במקרקעין, אין בכך בכדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר), ביקשו הנתבעות לדחות את תביעת סילוק היד שהוגשה נגדן על ידי מקווה ישראל.

כב' השופטת קמיר וייס הבהירה בתחילת הכרעתה, כי אין זה ראוי שביהמ"ש יאפשר תקיפה עקיפה של מרשם המקרקעין וכי היה על הנתבעות לפעול בהתאם לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) תשע"ב – 2011, בקשר לרישום השגוי (לטענתן) במרשם. בנוסף, דחה ביהמ"ש את טענת השיהוי שהועלתה, אחר שלא הוכחו המבחנים שנקבעו בפסיקה לשם דחיית תביעה מפאת שיהוי. ביהמ"ש קבע כי לא הוכח שמקוה ישראל זנחה את תביעתה ו/או ויתרה על זכויותיה על החלקות ואף לא שוכנע כי הורע מצבן של איזה מהנתבעות. להפך, כך נקבע, הנתבעות זכו לעשות רווח במשך שנים רבות תוך שימוש במקרקעין, כאשר ברור שמקוה מוגבלת לתביעת דמי שימוש רק בגין 7 השנים האחרונות.

עו"ד חן אביטן קרדיט: יח"צ

אשר למעמד הרישום במקרקעין מוסדרים והיכולת לתקן טעויות בו, הפנה ביהמ"ש לפס"ד שיצאו תחת ביהמ"ש העליון ובעניין ע"א 3190/15 וחמד רג'א שואהנה נגד מדינת ישראל ולע"א 7237/13 מדינת ישראל נגד עזבון המנוח מוסטפא יסין ז"ל, עסק ודן ביהמ"ש העליון בעקרון 'סופיות המרשם' תוך חזר וקבע כי כי יש לתת משנה תוקף להוראת סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, שם נקבע כי : "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אי ןבכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש)" ובהמשך ישיר לכך, שאת סעיף 93 לפקודת ההסדר הנזכר בסעיף הנ"ל, יש לפרש על דרך הצמצום וכי נטל ההוכחה הנדרש לכך כבד מאוד.

כב' השופטת וייס קבעה בסוף פסה"ד כי תוקפו של הרישום לגבי החקלות לא נסדק ולו במעט כאשר לא הונח כל הסבר המניח את הדעת וביחס למקור "הטעות" הנטענת על ידי תחנת השירות חולון (פז) ועיריית חולון. לפיכך, נעתר ביהמ"ש וקיבל את כל שלושת הסעדים שהתבקשו על ידי מקוה ישראל והורה על פינוי וסילוק יד של הנתבעות והשבת החלקות לחזקתה של מקוה ישראל.

עו"ד חן אביטן שימש כיועצה המשפטי של מקווה ישראל בין השנים 2007-2016 וייצג את מקווה ישראל בהליכים אלה ועד לסיומם.

עו"ד חן אביטן , מייסד ובעלים, חן אביטן משרד עורכי דין