לשון הרע? פגיעה בפרטיות? הטרדה מינית? אולי כולם גם יחד?

מוגש מטעם DUN'S 100  

אפשרות שמעשה (או מחדל) עובדתי אחד יקיים יותר מעילת תביעה משפטית אחת, היא בבחינת מובן מאליו. למרות זאת, החפיפה בין הוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") לבין חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") לבין החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: "החוק למניעת הטרדה מינית") היא עניין מיוחד שחשוב להסביר.

נתחיל מהסוף: כל פרסום לשון הרע שקולע לסעיף 1(4) לחוק איסור לשון הרע, לעניין "מינו, נטייתו המינית" מהווה גם הטרדה מינית. כל פרסום כזה, לכאורה חייב גם להוות פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות. אולם, לא כל הטרדה מינית היא פרסום לשון הרע או פגיעה בפרטיות; ולבטח לא כל פגיעה בפרטיות היא פרסום לשון הרע והטרדה מינית. מבולבלים? לא פלא. נסביר:

כעת, להתחלה: מבחינה מהותית, הממשק – חפיפה של ממש – בין החוקים הנ"ל, שעון (כך נדמה) על רצון המחוקק להגן על הפרטים בחברה מפני פגיעה בכבוד הקשורה בעיסוק אסור במיניותם. והדבר ברור לגמרי, שהרי המיניות של כל אחת ואחד מצויה בליבת הזכות לכבוד; החירות לבחור אם לעסוק במידע כול כך מוצנע אם לאו, שמורה כמובן לכול פרט ופרט בחברה.

בסעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית נקבע כי הטרדה מינית היא גם: "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית".

כלומר, להטרדה מינית לפי סעיף זה 4 יסודות: (א) מעשה עובדתי של "התייחסות"; (ב) פוטנציאל ביזוי או השפלה בתוכן ההתייחסות; (ג) ההתייחסות מופנית לאדם; (ד) ההתייחסות עוסקת במין או במיניות, ולעניין זה "נטייה מינית" היא מיניות.

לעומת זאת, סעיף 1(4) לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום שעלול: "לבזות אדם בשל (..( מינו, נטייתו המינית (...)".

מבלי להלאות יותר מידי, ייאמר כי לעניין סעיף 1(4) העוולה האזרחית מכילה גם כן 4 יסודות; אך אלו יסודות שונים: (א) פרסום, כמשמעו בסעיף 2 לחוק; (ב) תוכן שמכיל פוטנציאל השפלה אובייקטיבי; (ג) ההשפלה נוגעת ל"אדם"; (ד) ופוטנציאל ההשפלה – אובייקטיבית – קשור במין או במיניות.

עו"ד בן קרפל צילום: אלעד גרשגורן

מה השוני בין שתי העוולות? בעיקר רכיב הפרסום. בעוד שהחוק למניעת הטרדה מינית מסתפק ב"התייחסות" מבחינה עובדתית (שיכולה להתבצע כמובן במעמד הפוגע והנפגע בלבד), חוק איסור לשון הרע דורש הפצה פומבית לאדם או יותר זולת הנפגע מן ההפצה.

לעניין חוק הגנת הפרטיות, למרות שניתן לעסוק במספר תתי-סעיפים, נתמקד בסעיף 2(11) לפיו פגיעה בפרטיות היא גם: "פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני (...)".

בדומה לפרסום לשון הרע לפי סעיף 1(4), גם לעוולה לפי חוק הגנת הפרטיות בעניין זה 4 יסודות: (א) פרסום 'עניין' (זהה בדרישה לפרסום לשון הרע); (ב) העניין נוגע לצנעת הפרט; (ג) הקשר אל צנעת הפרט שעון על כי העניין נוגע ל"עברו המיני", ולמעשה בשל המילה "לרבות" כול עניין אחר שקשור במיניות מקיים את הגדרת הסעיף; (ד) והעניין כאמור נוגע ל"אדם" ספציפי.

ומה השוני אפוא בין העוולה לפי חוק איסור לשון הרע לבין מקבילתה לפי חוק הגנת הפרטיות? בעוד שחוק איסור לשון הרע דורש פוטנציאל השפלה שקשור במין, חוק הגנת הפרטיות 'מסתפק' לעניין זה בכך שהעניין שפורסם מצוי בצנעת הפרט.

אם כן, המהלך הלוגי ברור: פרסום לשון הרע שההשפלה בו נגזרת מן העיסוק במיניות, קולע גם להגדרה של הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית; שהרי כל פרסום הוא גם התייחסות. באותה דרך, פרסום לשון הרע – הקולע גם להגדרת ההטרדה המינית – חייב לקלוע גם להגדרת סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות.

אך אם נביט בזה "הפוך", התוצאה שונה: לא כל "התייחסות" היא גם "פרסום"; ולכן לא כל הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(5) היא גם פרסום לשון הרע או פגיעה בפרטיות. ומשום שהפגיעה בפרטיות לעניין זה אינה דורשת פוטנציאל השפלה, הרי שלבטח לא כול פגיעה בפרטיות חייבת להוות פרסום לשון הרע או הטרדה מינית.

לקראת סיום: פרקטיקה על קצה המזלג:

השאלה המתבקשת היא: האם ניתן לתבוע – ביחס לאותו אירוע עובדתי – בגין שלוש עילות התביעה (לשון הרע, הטרדה מינית ופגיעה בפרטיות)?

ככלל? כן. בהלכת גורדון המפורסמת (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985) נקבע בפירוש: "אירוע עובדתי מסוים עשוי, ללא כל קושי, לקיים את יסודותיהן של מספר עוולות (...) העוולות (..) אינן 'איים' של אחריות, שכל המוצא עוגן על אחד מהם אינו יכול, בעת ובעונה אחת, להטיל עוגן גם באי אחר (..) הן רשתות רשתות, המוטלות, זו על גבי זו, על מערכת עובדתית נתונה (...)".

אולם מבחינה פרקטית, כידוע, עקרונות היסוד של דיני הנזיקין לא מאפשרים להיפרע פיצוי כפול (לא כול שכן משולש) בגין אותו הנזק. רק לשם ההשוואה, בפסק-הדין בע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל (פורסם בנבו, 14.3.2016), נקבע בפירוש: לא ניתן לתבוע במקובץ פיצוי ללא הוכחת נזק ופיצוי בגין נזק שאינו ממוני; מדובר בטענה חלופית ולא מצטברת.

האם מבחינה מהותית הנזק שנגרם מפגיעה מפרסום לשון הרע חייב להיות זהה לנזק שנגרם כתוצאה מהטרדה מינית או פגיעה בפרטיות? לעמדתנו הצנועה, התשובה היא לכאורה לא.

מדוע? דוגמה מיני רבות: הנזק שנגרם כתוצאה מפרסום לשון הרע, תלוי תלות מוחלטת בשאלת הפרסום; כלומר, המדובר בנזק שנגרם כתוצאה מחשיפת צדדי ג' לביטוי מכפיש בגנותו של אדם. בעוד שכך, הנזק שנגרם כתוצאה מהטרדה מינית – שאינו תלוי כלל בשאלת הפרסום – הוא נזק סובייקטיבי פר-אקסלנס (הגם שההשפלה ה"מינית" נמדדת באמות מידה אובייקטיביות) שנולד כתוצאה מההתייחסות המופנית אל המוטרד או המוטרדת.

מדוע רק לכאורה? משום שהפיצוי בגין שני הנזקים הוא פיצוי בגין השפלה; פגיעה בלתי-ממונית בכבוד. והדברים נכונים גם ביחס לנזק הנובע מהפרת הוראות חוק הגנת הפרטיות.

ולמרות זאת, ישנם מקרים (לא אחד) בהם בתי-המשפט השונים פסקו למשל פיצויים גם בגין פגיעה בפרטיות וגם בגין פרסום לשון הרע; למרות שהנזק נראה על-פניו דומה במיוחד. דוגמה מוכרת ניתן למצוא בפסק-הדין בעניינו של יוסי מזרחי (המוסיקאי, בעלה של הזמרת נינט טייב) (

ת"א 8419-03-15 מזכרי נ' ואללה! תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 13.9.2018). בעניין מזרחי, "וואלה!" חויבה לשלם 128,833 ₪ בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות (לציין כי נפסק גם פיצוי בגין רשלנות, ונתבע נוסף חויב בדין; אך לא זה לב העניין). למען ההגינות לציין כי ישנן הסתייגויות בנוגע לפסק-הדין, ואף הוגש עליו ערעור שהתקבל חלקית (בפירוש, לא מדובר בטענות קלאסיות).

קיימים מקרים נוספים (חלקם, מטבע הדברים ובזיקה לאופי ההליכים, חסויים), וניתן גם לחשוב על סיטואציות בהן כול אחת מן העוולות מסבה נזק שונה בתכלית. למשל, אין קושי לחשוב על פרסום לשון הרע שקולע גם להגדרת ההטרדה המינית; אך הפגיעה בשם הטוב גרמה בפירוש לנזק ממוני מוכח, וההטרדה המינית גרמה לנזק שאינו ממוני.

בסופו של יום המסקנה ברורה ולא מפתיעה: יש לבחון כול מקרה לגופו, וביצירתיות למצוא את הדרך הנכונה להתמודד עם מקרה פלוני. החשוב הוא לנווט כול תיק – בין כבא-כוח תובע ובין כבא-כוח נתבע – אל העניין האמיתי במסגרת סכסוך פלוני; לנקות את הסחות הדעת ולעסוק בלב העניין.

מאת עו"ד בן קרפל, מייסד בעלים ומנהל בן קרפל, משרד עורכי דין