כשהפופוליזם שוטף את הרחובות, טוב שיש שופטים בירושלים

החלטת בית הדין לתחרות לאשר את המיזוג בין בנק מזרחי טפחות לבין בנק אגוד היא החלטה נכונה, פשוטה, המבוססת על היגיון בריא. הדרמה שהיא מייצרת כל כך גדולה משום שהיא מצליחה להישאר עם רגליים על הקרקע בקריאת המפה הכלכלית ולדלג בקלילות מעל לאמירות פופוליסטיות שתדלקו את ההחלטה שלא לאשר את המיזוג.

האמירות הללו לא פסקו עם פרסום החלטת בית הדין. ח"כ שלמה קרעי מהליכוד שיגר היום הודעה לפיה טובת הציבור לא מעניינת את הפיקוח על הבנקים. "בעוד הזוגות הצעירים ומעמד הביניים קורסים תחת נטל תשלומי הדיור ועמלות הבנקים ההזויות, המפקחת דואגת להקטין את התחרות שממילא בקושי קיימת". אם להתבסס על האבולוציה של ההסתה אותה מניע ראש הממשלה בנימין נתניהו נגד גורמי אכיפת החוק הרי שהשלב הבא בדמגוגיה סביב המיזוג חסר העניין התחרותי הוא קריאה לחקור את השופט עודד שחם שקיבל את ההחלטה וכמובן את המפקחת על הבנקים חדווה בר, שתמכה במיזוג. אם ההחלטה לא מוצאת חן בעינינו, בואו נערער את האמינות של המחליטים. הפרטים פחות מעניינים את קרעי. כמו למשל שחברות כרטיסי האשראי נמכרו על ידי הבנקים ומתחרות על האשראי הצרכני; שבנק אינטרנטי חדש צפוי לקום ולדגדג את הבנקים במקום בו הם חלשים; ושענקיות כמו גוגל פיי ואפל פיי עשויות להגיע לכאן ולעורר עוד יותר את התחרות בשוק התשלומים.

השופט שחם. אולי נחקור אותו?

כחלון וכהן דהרו על הסוס הלא נכון

הפופוליזם מבית קרעי מזכיר את מה שקדם להחלטה שלא לאשר את המיזוג שנקלע שלא בטובתו למאבק פוליטי. כדאי לחזור לתקופה של טרום ההחלטה הזו. היא מרתקת. משה כחלון ואלי כהן, לשעבר ראשי מפלגת כולנו, רצו לחולל מהפיכה בעולם הבנקאות שתביא תחרות. אסור להטיל דופי בכוונות שלהם, בטח לא במטרה הראויה להעיר את ענף הבנקאות הרדום והנשלט על ידי בנק הפועלים ובנק לאומי. הם אף הקימו את ועדת שטרום שנועדה לייצר תחרות בשוק האשראי (צריך לקוות שהיא אכן תשיג את מטרותיה).

אלא שאז הגיע המיזוג חסר החשיבות התחרותית בין אגוד למזרחי. כחלון וכהן זיהו את הפוטנציאל שיש כאן להילחם בבנקאים ובפיקוח על הבנקים ודהרו על הסוס. כהן, שהוא שר הכלכלה ושתחום ההגבלים נמצא בתחום שיפוטו סימן את המטרה. "מיזוג בין בנק מזרחי לבנק אגוד הוא רע לתחרות", הוא קבע בנחרצות. כמה חודשים מאוחר יותר התקבלה ההחלטה לדחות את המיזוג. המספרים פחות עניינו את הפוליטיקאים. למשל, שנתח השוק של בנק אגוד עמד על 1.3% בשנת 2008, גם בשנת 2016 הוא עמד על 1.3% ובסוף 2018 הוא עמד על 2.5%, שום דבר לרוץ לספר עליו לחבר'ה. או למשל שסך הנכסים של אגוד עומד על 41 מיליארד שקל מתוך 1.6 טריליון במערכת כולה, או ההתבטאות האומללה של כחלון בתקשורת לפיה החשש הגדול מהמיזוג הוא שאגוד ומזרחי יחזיקו ביחד 44% משוק המשכנתאות ודבר זה יפגע בתחרות. גם כאן, החשש הזה לא מקבל ביטוי בהחלטת השופט שחם שדווקא סימן אזור בעייתי אחר, כמו שוק היהלומים.

כהן וכחלון צילום: חיים הורנשטיין

אגוד, נגיד בעדינות, לא מצליח להביא לשינוי תחרותי בשוק הבנקאות. גם הטיעונים שעלו מכיוונם של מצדדי המיזוג, כאילו עולם הבנקאות ישתנה ומזרחי יהווה איום ממשי על פועלים ולאומי מגוחכת. זה בדיוק מה שכתב בהחלטתו השופט עודד שחם: "בהתחשב במאפייני הבנק, בדרכי פעילותו, בקשיים העומדים בפניו, לרבות במישור היעילות, ובהעדר אינדיקציה משמעותית בדבר ההשפעה של הבנק על שחקנים אחרים בשוק אין בסיס לקביעה כי גריעתו של הבנק צפויה לפגוע באופן משמעותי בתחרות". לכל היותר בשוליים.

אגוד בתפקיד גולן טלקום - זה לא

גם רשות התחרות שקיבלה את ההחלטה למנוע את האיחוד (עו"ד אורי שוורץ, היועץ המשפטי לשעבר של הרשות קיבל את ההחלטה ודילג לתפקיד יועץ משפטי של משרד הבריאות בינתיים) וגם הפוליטיקאים סברו בטעות כי אסור להוציא שחקן כמו אגוד מהמשחק הלא תחרותי שמתחולל בשוק הבנקאי. בעיני רוחם, הם ראו את גולן טלקום וחברות הסלולר הזעירות שמשגעות את השוק. העניין הוא שסלולר זה לא בנק. חסמי המעבר גבוהים (וצריך לטפל בהם) ואגוד הוא לא גולן טלקום. היכולת של גולן להציע מחירים זולים נשען על היעילות התפעולית שלה וסיוע מהרגולטור. אגוד הוא הבנק הכי לא יעיל במערכת בעיקר בשל הצמדת שכר עובדיו לשכר עובדי לאומי ולכן מתקשה לעשות מעשה גולן טלקום בשוק הבנקאות.

היהלומים - הענף היחידי שיש בו חשש אמיתי לתחרות

השופט שחם קובע שרשות התחרות צריכה לבחון את אישור המיזוג עם סייגים לענף היהלומים. אם יש ממש בטיעונים של רשות התחרות, הרי שזה המוצדק שבהם. ענף היהלומים דורש מומחיות ספציפית ואגוד הוא שחקן מהותי כאן. יציאה שלו עלולה לייקר את הצעות הערך שיגישו הבנקים האחרים כשהוא כבר לא יהיה בשטח.

החלטה בעייתית שלישית

ההחלטה שלא לקבל את עמדת רשות התחרות ולאשר את המיזוג היום היא מכה שלישית שסופגת הרשות. קדמו לה ההחלטה לאשר את מכירת מגה ליינות ביתן שמתקשה לעכל את הרכישה ולהשתמש בה כמנוף תחרותי, וההחלטה לאשר את מכירת ניו פארם לשופרסל מתוך תקווה שלא התממשה לייצר אגב עסקה זו תחרות בשוק הפארם, יחד עם רשת פארם שלישית (סמארט פארם) שקרסה בינתיים.