העובד הסורר שאינו מתפטר

מעסיקים רבים מתמודדים עם תופעה מקוממת של עובדים שאינם מעוניינים להמשיך לעבוד, אך נמנעים מהתפטרות ומאלצים את מעסיקיהם לפטרם כדי לזכות בהטבות הקיימות בחוק - פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת לפני פיטורים ודמי אבטלה למן היום הראשון. ניתן לכנות עובד כזה כ"עובד סורר שאינו מתפטר", שכן מעת שהחליט שעדיף לו לעזוב, הוא ינקוט בכל ה"תרגילים" הקיימים על מנת לגרום למעסיק לפטרו. לדוגמא, ינקוט העובד בגישה מסוג "שביתה איטלקית" ולפתע עבודתו תבוצע באיטיות, כשהוא "לא מספיק" לסיים את המשימות.

כמו כן, העובד ירבה לאחר למקום העבודה, לרבות איחורים אגרסיביים במיוחד של שעה אם לא יותר, ואף יקצר לעצמו את היום ופשוט יעזוב מוקדם. מרחיקי הלכת יסרבו לבצע משימות שהן חלק בלתי נפרד מתפקידו, ואולי גם ידברו בגסות ובזלזול כלפי המנהלים במקום העבודה.

הדרכים שעומדות למעסיק לשם התמודדות עם עובד שכזה הן מוגבלות, כי אם עובד החליט שהוא רוצה לעזוב, סביר להניח שיממש את כוונתו. חרף זאת, המעסיק יכול בשלב הראשון לקיים עם העובד שיחת הבהרה ואזהרה לבאות, תוך דרישה שהעובד יחזור למוטב וימנע מהתנהגויות שמעידות על רצונו לעזוב את מקום העבודה. בשלב השני, ובלית ברירה, המעסיק רשאי לשקול את סיום עבודתו של אותו עובד, תוך הבהרה מפורשת כי נסיבות העניין אינן מצדיקות תשלום פיצויים והודעה מוקדמת, שכן בפועל מדובר ב"התפטרות מוסווית".

ואולם, בתי הדין לעבודה אינם מכירים בתופעה של "התפטרות מוסווית". הם אינם נוטים לאשר שלילה של פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת לעובד, שכן מבחינתם ניתן להסתפק ב"עונש" הפיטורים, ואין כל הצדקה "להעניש" את העובד בשנית בדמות שלילת פיצויים והודעה מוקדמת.

כשעובד מסרב להתפטר ומאלץ את המעסיק לפטרו צילום: שאטרסטוק

עמדה שכזו מקובלת ומובנת כשהעובד מפוטר בעל כורחו, אך האם גם במקרה של "העובד הסורר שאינו מתפטר" נכון ליישם את הכלל הזה? יש לציין, שאותם עובדים שזכו להיות מפוטרים זכאים גם לתשלום של דמי אבטלה למן היום הראשון שבו הם לא עובדים, והכספים הללו משולמים מן הקופה הציבורית. אילו היו מכירים בכך כ"התפטרות מוסווית", הם היו זכאים לדמי אבטלה רק לאחר 90 ימים. לטעמי, ראוי לחנך את ציבור העובדים במדינת ישראל להגשים את רצונותיהם שלא באמצעות פגיעה במעסיק ובקופה הציבורית, ואם עובד מעוניין להתפטר מעבודתו – זכותו לעשות כן מבלי לפגוע במעסיק ובכספי הציבור.

עו"ד נעמה שבתאי בכר צילום: אביבית שבתאי

חשוב לציין כי במדינות רבות הזכאות לפיצויי פיטורים אינה מוסדרת בחוק. בארצות הברית, ביפן, ואפילו בשוודיה שמקדמת עד מאוד את זכויות העובדים, הזכות הזו – אם קיימת - מוגדרת רק במסגרת הסכמים קיבוציים או אישיים. לא אחת נטען שדווקא בשל כך מוסר העבודה במדינות אלו גבוה יותר מאשר אצלנו.

מנגד, יהיו כאלה שיטענו כי הקלה על שלילת הפיצויים עשויה ליצור פתח מסוכן למעסיקים לטעון שכל עובד הוא "סורר" ולמנוע זכויות מעובדים שדווקא זכאים לכך. אולם, קל להבחין בין "עובד סורר" אשר אינו מתפטר לבין עובד שמנסה לעמוד במוטל עליו, אך למגינת הלב אינו מצליח. הקבוצה השנייה, של העובדים המנסים שאינם מצליחים – אינה אמורה לספוג שלילה של זכויות בעת פיטורים.

לטעמי, תפקידו של בית הדין לעבודה היא לפרש את הוראות החוק בדרך כזו שלא תאפשר לעובד הסורר ל"זכות" בהטבות שמקבל עובד שפוטר, לרבות שלילת הזכות לדמי אבטלה מן היום הראשון. יש לסייע למעסיקים בהגברת מידת המחויבות, הנאמנות ומוסר העבודה של העובדים, בייחוד בכל הנוגע לדור הצעיר שמחליף מקומות עבודה בכל מספר שנים. המצב שקיים כעת נותן רוח גבית ל"עובד הסורר", ופוגע במשק כולו. בסוף, הציבור עצמו נדרש לשלם על מעשיהם של עובדים אלו.

הכותבת היא מומחית בייצוג מעסיקים בדיני עבודה, ראשת מחלקת דיני עבודה במשרד בכר שבתאי עורכי דין