מתפוזים ועד הגדלת היצוא: האמת מאחורי ההתרברבות של בנימין ויאיר נתניהו

"היצוא הישראלי ב־1995 עמד על 27.5 מיליארד דולר (כולל תפוזים). היצוא הישראלי השנה עומד על 110 מיליארד דולר — שיא של כל הזמנים. זו תוצאה של כלכלת השוק החופשי שהנהגתי בתמיכתכם. תודה לכם!", צייץ בסוף השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו בטוויטר. הדברים התכתבו עם דברי בנו יאיר, שאמר בארה"ב כי "אחד הדברים המדהימים שאבא שלי עשה, שהוא לקח מדינה, שבשנות התשעים שהייתה במצב כלכלי נורא, כלכלה סוציאליסטית ופרימיטיבית, נטולת יצוא למעט תפוזים או דברים דומים, שהיתה מבודדת... ושינה את הכלכלה של ישראל לשוק קפיטליסטי, חופשי, לכלכלה משגשגת".

המסקנה שעולה מהדברים היא שמשפחת נתניהו נמצאת בעיצומו של קמפיין בחירות ונראה שהחליטה ללכת על ה"טיקט הכלכלי". אלא שיש לדייק בעובדות, דבר שנתניהו האב והבן החליטו שלא לעשות. נתניהו נוטל קרדיט על פיתוח כלכלת ישראל במשך 23 שנה — כמעט שנות דור — שבמשך 10 שנים מתוכן (2009–1999) לא רק שלא הנהיג את המדינה, אלא שחלקים מהן העביר באופוזיציה או מחוץ לזירה הפוליטית.

גם הטענות עצמן משוללות יסוד. ב־1995 היווה היצוא כ־28% מהתוצר, כמעט זהה לשיעור ב־2018, כך שהיצוא התפתח בדומה להתרחבות הכלכלה. ומה לגבי הטענה שישראל ייצאה בעיקר תפוזים? עיון בשנתון הסטטיסטי של ישראל מעלה שמשקל היצוא החקלאי מתוך כלל יצוא הסחורות ב־1995 היה 3.8%, בעוד כ־90% מכלל היצוא היה יצוא תעשייתי. כלכלה אגררית? לא ממש.

גם ההייטק הישראלי כבר חי ובעט לפני שנתניהו דרך בלשכת ראש הממשלה. חברות כטבע, אמדוקס, רד־בינת, אינטל ישראל, אינדיגו, אורבוטק, צ'ק פוינט, אלביט, ספיינס, מג'יק, נייס, נטפים ורבות אחרות ניהלו עסקים, וביצעו אקזיטים, רכישות ומיזוגים עוד לפני שלטון נתניהו. ובניגוד מוחלט לדבריו של נתניהו הבן, ישראל צמחה בשיעורים אדירים בכהונות כלל ראשי הממשלה, החל בדוד בן־גוריון, דרך לוי אשכול ויצחק רבין וכלה באריאל שרון ואהוד אולמרט. ישראל צמחה עוד לפני שנתניהו נולד, לפני שנכנס לפוליטיקה והסתדרה בלעדיו גם כשלקח ממנה פסק זמן. למעשה, השיאים בצמיחה נרשמו דווקא תחת אהוד ברק (8.9% בשנה) ואהוד אולמרט (6% ו־5.8%).

פעם דווקא היה לו אומץ

כדאי לנצל את 10 שנות כהונתו הרציפות של נתניהו כראש ממשלה מ־2009, שנים שבהן נסוג אט־אט מכל סוגיה כלכלית, כדי לנהל דיון אמיתי על כלכלה. ישראל כבר שייכת למועדון הכלכלות המפותחות וכל המדדים המאקרו־כלכליים מצביעים על משק חזק: אבטלה בשפל, אינפלציה בשליטה, חשבון שוטף חיובי ואף גבוה, שקל חזק, שכר עולה ותיק נכסי ציבור מהגבוהים בעולם במונחי תמ"ג. אלא שההישגים הללו הם פירות של מגזר עסקי חזק שמורכב מיזמים אמיצים, בעלי עסקים קטנים ובינוניים, תעשיינים בעלי חזון, וגם עובדי מדינה, פקידים ורגולטורים שדאגו לנתב את הספינה למקומות הנכונים.

בנימין נתניהו צילום: מוטי קמחי

על מה כן מגיע קרדיט לנתניהו? על כך שבהיותו שר האוצר ב־2002, כשכלכלת ישראל עמדה על סף קריסה על רקע האינתיפאדה השנייה, מיתון ומשבר תקציבי חמור, הוא תפס את ההגה והורה על צעדים דרמטיים ואמיצים, לרבות קיצוצים קשים במדיניות הרווחה. הוא קיצץ בשכר המגזר הציבורי, שנדרש להיכנס מתחת לאלונקה כדי להציל את המשק, והתייחב להפחית את החוב הלאומי, שהתקרב ל־100% מהתמ"ג. מנגד, הוא הפחית מסים כדי לעודד את הפעילות העסקית.

הקוהרנטיות והאומץ שגילמה התוכנית גרמה לציבור, לחברות הדירוג ולשווקים והארגונים הבינלאומיים להאמין לנרטיב של שר האוצר שדיבר על האיש השמן והאיש הרזה, והצהיר במפורש שהוא רוצה יותר שוק פרטי ופחות ממשלה. נתניהו הפחית מסים אך גם קיצץ בהוצאות, ואף ביצע הפרטות ורפורמות מבניות שנועדו לייעל את המשק. התוצאה ידועה: נתניהו הציל את המשק אך פגע בעצמו, ועל רקע המפץ הגדול של שרון והקמת קדימה, הליכוד צנח לשפל של 12 מנדטים בבחירות 2006.

ויתור על הזדמנויות לשינוי

עם שובו לראשות הממשלה ב־2009 נתניהו נסוג מבעיות כלכליות מרכזיות. ראשית עם מינוי יובל שטייניץ לשר האוצר, שתחת כהונתו פרצה המחאה החברתית על רקע היעדר טיפול בבעיות מבניות כיוקר המחיה ומחירי הדיור; אחר כך עם מינוי יאיר לפיד לשר האוצר ולבסוף עם מינויו של משה כחלון לתפקיד. נתניהו עצמו מקפיד להצטלם ולחלוק קרדיט בזמנים הטובים, ולהיעלם כשהדברים מסתבכים זה עשור.

הדוגמה האחרונה להיעלמות זו ניתנה כששופטי בג"ץ רמזו לנתניהו שהם "קשובים" ליוזמה להגבלת זכות השביתה של עובדי גופים ממשלתיים חיוניים שמוחים על רפורמות מבניות בענפיהם. אלא שניתניהו ויתר אף שמנכ"ל משרדו לשעבר אלי גרונר וראש המועצה הלאומית לכלכלה אבי שמחון הפצירו בו שלא לעשות כן. גם ברפורמה במערך הסיוע לנכים נתניהו העניק כמעט כפול משתכנן, ופספס הזדמנות היסטורית לבצע רפורמה מבנית חשובה ולעדכן קריקטיונים למתן קצבאות שלא שונו מאז 1970.

יאיר נתניהו צילום: קובי גדעון לע"מ

בשנה האחרונה נראה שהגירעון הממשלתי יוצא משליטה, לאחר שנתניהו כפר בעיקרון שהנחה אותו בעבר: שמירה על ההוצאה התקציבית. בעשור האחרון נתניהו נגרר להגדלת תקציבים בנושאים שלא הצדיקו זאת, באופן לא מתוכנן ולפי לחצים מזדמנים. במקביל הוא הוריד בחדות את נטל המס. זו בתועת מלקחיים מסוכנת, שלמזלו חלק מתוצאותיה עומעמו הודות לצמיחה מהירה בשנים האחרונות. אלא שעתה, השינוי במחזור העסקים שמאותת להאטה חושף את הכשלים.

השקעות נמוכות ופיגור

כיום ישראל נמצאת במצוקה של פריון נמוך, שניתן היה לטפל בו בהשקעה מסיבית בתשתיות פיזיות ובהון אנושי. בעיית הפריון מונעת מהשכר במשק לעלות ומותירה את שיעורי העוני גבוהים ואת ישראל במקום הראשון במדד העוני היחסי של ה־OECD ואת אי־השוויון במדינה מהגבוהים במערב. הבעיה נוכחת גם בהפחתת הבירוקרטיה והרגולציה, ואף שישראל השתפרה במדד "עשיית העסקים" של הבנק העולמי, המגזר העסקי מלין שההתקדמות בעשור האחרון היתה מבישה; החגיגה סביב העלייה מהמקום ה־54 במדד ל־35 השכיחה שלפני עשור ישראל ניצבה במקום ה־29.

גם ההשקעה בתשתיות ובתחבורה ציבורית נמוכה, ולפי נתוני החשב הכללי דרושים 273 מיליארד שקל כדי להדביק את הפער מהמערב. איכות התשתיות היא מהנמוכות במערב ולא מתאימה לרמת התוצר לנפש. בנוסף, חלק מהשווקים, לרבות שוקי החלב, הביצים והבשר, סובלים מהתערבות ממשלתית מפורזת שמתורגמת למחירים גבוהים לצרכן. ההשקעה בחינוך ובראיות יורדת ביחס למקובל במדינות המערב, ונתניהו אף נמנע מהתמודדות עם הזדקנות האוכלוסיה ובורח מהעלאת גיל הפרישה לנשים.

כל הדברים האלו קורים כשנתניהו, שפעם ידע להתעמת עם קבוצות לחץ וועדים, פשוט מפחד מעימותים. בכל פעם שהוא מציע לתקן עיוות שוק לטובת אזרחי ישראל, קמה קבוצת לחץ שזועמת על אובדן זכויות היתר המעוותות שלה, ונתניהו האמיץ נעלם. הוא הוחלף בפוליטיקאי לחוץ ולחיץ, שנסוג פעם אחר פעם, מה שמסביר משהו מהקיפאון שאחז במדינה.

נתיב מסוכן

התפתחויות נוספות ומטרידות, שאינן כלכליות גרידא אך בעלות השפעה דרמטית על המשק, מאפיינות את שלטון נתניהו של השנים האחרונות: שחיתות שלטונית, החלשה של מוסדות המדינה וגורמי אכיפת החוק ומערכת המשפט, השתקת הפקידות המקצועית הבכירה, והעמקת השסעים בחברה ההטרוגנית ממילא, שסובלת מפערים תרבותיים, אתניים, לאומיים, דתיים וכלכליים עמוקים.

לכלכת ישראל יש הישגים רבים וכבודם במקומם מונח. לנתניהו יש זכויות באותם הישגים, אך המדיניות וההתנהלות שלו בשנותיו האחרונות משרטטות נתיב מסוכן שבו ישראל הופכת מיצואנית תפוזים לרפובליקת בננות.