מה שווה הסכם ממון כשערך הנדל"ן מזנק?

האם הסכם יחסי ממון בין בני זוג הוא חוזה מסחרי לכל דבר? בית המשפט העליון נקרא להכריע במחלוקת עקרונית זו שנפלה בין בית המשפט למשפחה לביהמ"ש המחוזי. העניין עלה מסכסוך על פרשנות זכויותיה של אשה בבית המגורים המשותף לאחר שנפרדה מבן זוגה לאחר 20 שנות זוגיות, ניהול משק בית משותף וילד משותף.

את הקרקע ברמת השרון רכש הגבר בכ־140 אלף דולר בפברואר 1991. בבית עצמו הושקעו גם כספי האשה, שמכרה לצורך זה דירת מגורים שהיתה ברשותה בתל אביב ב־175 אלף דולר. ב־1994 חתמו השניים על ההסכם שנועד להסדיר את חלוקת נכסי הצדדים בעת פירוד, ולפיו האשה זכאית ל־32% מהנכס.

מימין: עורכי הדין שמואל מורן ורות דיין וולפנר ופרופ' שחר ליפשיץ. "יש להעדיף את הפרקטיקות שהתפתחו בין הצדדים" צילומים: ענבל מרמרי, אוניברסיטת בר אילן

בהסכם נקבע שחלקה של האשה יירשם בטאבו לפי השקעתה היחסית בדירה, וככל שלא יתבצע הרישום בפועל, תהא זכאית להחזר השקעתה היחסית בנכס. וזאת בלי שהתייחסו לשווי הקרקע בחלופה זו, מה שהתברר מבחינתה כמוקש שיתפוצץ בפניה בהמשך. בפועל לא נערך שינוי ברישום הבעלות והנכס נותר רשום על שם הגבר בלבד.

לאחר 20 שנה נדרשו בתי המשפט להעריך את חלקה של האשה. בית המשפט למשפחה פסק שכל צד יזכה למחצית הנכס. הגבר ערער למחוזי, זכה וקיבל ממנו שני שלישים. בית המשפט למשפחה קבע שחלקה של האשה נכון למועד החתימה על ההסכם היה 32%, אך משעה ששווי הבית עלה עלייה מטאורית של כמעט 5 מיליון שקל בתקופת נישואיהם והפך ל"רכוש עתידי" — כלומר רכוש משותף שנצבר במהלך החיים המשותפים — יש לחלקו בחלקים שווים.

הגבר ערער למחוזי, וזה הסתמך על לשון ההסכם וקבע כי מעת שהצדדים מצאו לנכון לקבוע הסדר מיוחד בכל הקשור לנכס — 32% בלבד לאשה במועד החתימה על ההסכם — היה על בית המשפט למשפחה להידרש להסדר זה בלבד. התוצאה היא שני שלישים לגבר, שליש לאשה.

על כך הגישה האשה בקשת רשות ערעור. באמצעות עו"ד רות דיין וולפנר טוענת האשה שפסיקת המחוזי "מנוגדת בתכלית לשיקולי צדק ואף לאומד דעתם הכן והאמיתי של הצדדים בעת עריכת ההסכם ובמהלך חייהם המשותפים". ובמילים פשוטות – כוונת הצדדים היתה לשיתוף מלא, לחלוקה שוויונית.

לעומת זאת, המחוזי "נצמד באופן דווקני לפשט הלשון בהסכם", טוענת דיין וולפנר, ולכן הכפיל את חלקו של הגבר מול האשה – שני שלישים לעומת שליש. עוד היא מוסיפה: "לא זו בלבד שפסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא (המחוזי) מוביל לתוצאה לא צודקת... אלא הסוגיה שבפנינו יוצאת מגדר הצדדים בלבד ומעלה שאלה משפטית בעלת משנה חשיבות – האם פרשנות חוזה בין בני זוג, אשר אין כל ספק בדבר מאפייניו הייחודיים, תהא שונה מפרשנותו של חוזה 'רגיל', ואם כן, באיזה אופן?".

בית הדין הרבני בתל אביב צילום: אלדד רפאלי

מה היתה כוונת הצדדים?

השאלה המשפטית מחזירה לחיים את מחלוקת "אפרופים" המפורסמת והבלתי נגמרת, משקל לשון החוזה מול משקל כוונת הצדדים ונסיבות כריתת החוזה. המחלוקת יורדת לשורשי הדיון על עומק האקטיביזם והתפקיד השיפוטי – עד כמה מוסמך השופט לעשות צדק גם כשהכרעתו נוגדת ללשון החוזה. הטענה כאן היא ש"הלכת אפרופים חיה ובועטת" ו"בעת פרשנות חוזה יתחקה בית המשפט הנכבד אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים". במקרה הזה יש לפרש את כוונת הצדדים לחלוקה שווה של בית המגורים לאחר הפרידה.

אין בחוק הישראלי פרשנות שונה לחוזים זוגיים, אולם דיין וולפנר טוענת ש"ניתן למצוא בפסיקה ובכתיבה האקדמית בישראל ניצנים של הכרה באי־התאמתם של דיני החוזים הכלליים להחלה, כמות שהם, על דיני המשפחה".

הסכם בין בני זוג הוא "חוזה יחס" (relational contract), להבדיל מ"חוזה עסקה" (transactional contract). חוזה יחס מסדיר יחסים לטווח ארוך, יחסים אינטימיים ללא נקודת סיום מוגדרת המתאפיינים ביחסי קרבה ואמון. הסכמים כאלה, נטען, יש לפרשם באופן ייחודי, גמיש, תלוי נסיבות והתפתחויות שחלו מאז תחילת הקשר, בשונה מאופן פרשנותם של חוזים "רגילים".

"חשוב לזכור כי דיני החוזים שכניסתם לתחומי הבית אינם בהכרח דיני החוזים הקרים, הפורמליים והמגושמים", כותבת ד"ר הלה קרן. "אם נחיל על מערכת היחסים בין בעל לאשתו את דיני החוזים הקלאסיים, העיוורים לבעיות כוח, המתעלמים מהיבטים של יחסים ורגשות, הנוטים לתפוס את יחסי הצדדים כקונפליקט ועוד, אנו עלולים להחריף את מצוקתן של נשים".

וכך כותב פרופ' שחר ליפשיץ: "יש להעדיף את הפרקטיקות שהתפתחו בין הצדדים ואת ההבנות המפורשות והסמויות הנלמדות מהתנהגותם, על פני פנייה דווקנית ללשון החוזה. במשפט הישראלי טרם נערך דיון שיטתי בנושא זה".

ומוסיף עו"ד שמואל מורן, מומחה לדיני משפחה: "בחלוף שנים צרכים משתנים, נוצרות הסכמות בעל פה ובהתנהגות, נולדים ילדים, אחד מוותר לשני, נוצרות ציפיות הדדיות. לכן כלליו של הסכם מסחרי רגיל לא לגמרי מתאימים. מצד שני, המשפט שואף לוודאות ויציבות, ולעתים דווקא הסכם מאפשר לתא משפחתי להיווצר ולהיות יציב. בין שני הקצוות האלה יש מתח וצריך למצוא שביל זהב. אולי לאמץ באופן זהיר גם את הכללים האנגליים שמאוד דואגים ל־fairness, הגינות בדיני המשפחה".

הגבר דורש חצי מרכוש האישה

בבקשה לעליון מצטטת דיין וולפנר מעדותו של הגבר. כשנשאל אם יש לו דרישות כלפי רכוש האשה, השיב: "ברור שמגיע לי חצי ממנו". אולם כשמדובר בבית המגורים, טען שהאשה אינה זכאית למחצית ממנו. והיא מסכמת: "שגה בית המשפט הנכבד קמא (המחוזי) בכך שנתן משקל מכריע ללשון החוזה, תוך התעלמות מהנסיבות שאפפו את כריתת ההסכם ואשר אפיינו את חייהם המשותפים של בני הזוג אף לאחר כריתת החוזה ביניהם".

הבקשה קוראת לעליון לא רק לעשות צדק חלוקתי בין הצדדים, אלא לקבוע שהסכמים זוגיים אינם הסכמים מסחריים רגילים, ובפרשנותם יש להתחשב במכלול החיים המשותפים שהתרחשו 20 שנה לאחר שנחתם ההסכם הזוגי. הכוונה אמורה לגבור על לשון החוזה.