"בתקופת ההמתנה, לפני מלחמת ששת הימים, כולם בישראל היו בחרדה שהמדינה תושמד. שגרירות ארצות הברית פנתה לכל האמריקאים שהיו אז בארץ וביקשה מהם להירשם, למקרה שחס וחלילה יקרה להם משהו - שהם יידעו את מי ליידע בארצות הברית", מספר אנדרו קפלן, יליד ברוקלין, תושב קליפורניה ומי שבאותן שנים חי בישראל. "הייתי חייל בצה"ל וקיבלתי פס במיוחד כדי לנסוע לשגרירות להירשם.
"בדרך לתל אביב עברתי בחיפה, ולא הרגשתי כל כך טוב, אז נכנסתי לבית מרקחת", הוא ממשיך בסיפור בשיחה עם "מוסף כלכליסט". "כשחיכיתי בתור הגיעה לדלפק אשה מבוגרת וביקשה לקנות הרבה גלולות שינה, כדי שאם שהערבים ינצחו היא תוכל להרוג את עצמה. הרוקח הסביר לה שהוא לא יכול לעשות דבר כזה, למכור לה כמות כזאת, ואז היא הראתה לו את המספר על הזרוע שלה ואמרה שהיא ניצולת ברגן בלזן ושאין סיכוי שהיא תעבור שוב חוויה כזו. הרוקח בהה בה זמן ממושך, ואז הלך אחורה למחסן. הוא חזר עם קופסה של הגלולות שביקשה, ואז הרים את שרוולו והציג ללקוחה את המספר על הזרוע שלו.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
הולוגרמה של שמעון פרס שהוצגה בסוף השנה שעברה, שנתיים אחרי מותו. "עד כמה ניתן למתוח את הזיכרון וההנצחה? אנחנו צריכים כל הזמן לזכור?" צילום: יריב כץ
"זה רגע שהתרחש, סיפור שקרה, ואני במקרה נקלעתי לשם בזמן המתאים והייתי עד לו. זו חוויה אישית קטנה שמעצבת את מי שאתה כאדם. ואנשים יכולים להבין מי היית באמצעות הדרך שבה אתה מספר סיפורים, לכל אחד מאיתנו יש דרכים שונות להביע את עצמו".
מה שנותר אחרי המוות הוא סיפורים. שני ניצולי השואה הללו נותרים כדמויות בסיפור של קפלן, אחד מיני רבים. הוא היה עיתונאי, הוא סופר, הוא כותב סיפורים כבר שנים, ועכשיו אלה הסיפורים שלו שהפכו למרכז — קפלן (78) הוא שפן הנסיונות במיזם חדש שהופך בני אדם לדמויות וירטואליות שימשיכו להתקיים אחרי מותם הפיזי. הסיפורים שלו יישארו, בקולו ובדמותו, ומקורביו יוכלו לשוחח איתו — וליתר דיוק עם ממשיכו, אנדיבוט — גם כשכבר לא יהיה כאן.
קפלן גדל במשפחה אמריקאית לא־ציונית, כהגדרתו, אבל בשנות השישים, אחרי נדודים באירופה, בצפון אפריקה ובדרום אמריקה, הגיע לישראל, כי "סיפרו לי שהבחורות בישראל יפות מאוד". הוא למד עברית, שירת בפלחה"ן צנחנים, נלחם בחזית הסורית בששת הימים ואפילו היה אחד הסטודנטים הראשונים באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע. אחר כך המשיך ללימודי מינהל עסקים בארצות הברית, עבד כיועץ פיננסי בפורד ונסע לקליפורניה כדי להיות תסריטאי, ובמקום זה התחיל לכתוב טקסטים לחברות טכנולוגיה מקומיות, התפרנס מזה ובמקביל כתב תשעה ספרים בלשיים שהיו לרבי מכר.
גם ג'יימס ולהוס (48) מקליפורניה היה עיתונאי טכנולוגיה פרילנס, שהתעניין במיוחד בבינה מלאכותית. ואז, ב־2016, אביו חלה בסרטן. ולהוס (Vlahos) ליווה את גסיסתו, ומתוך אימת הפרידה החל לתעד אותו ובנה DadBot, שאפשר לו "לשוחח" עם אבא שלו במסנג'ר של פייסבוק, מיזם שזכה לסיקור גם בתקשורת. ולהוס ידע שהצורך הזה, ששולח אותו לשמר את אביו ככל האפשר, לא שייך רק לו, וככל שהתהליך התקדם הוא הבין את הפוטנציאל המסחרי של העניין. לכן השנה הקים עם סוניה טאלטי (גם היא עיתונאית לשעבר, שעוסקת בשנים האחרונות בעולם מספרי הסיפורים) את HereAfter, סטארט־אפ שמבקש לא רק לשמר את המתים באמצעים טכנולוגיים, אלא גם לאפשר למקורביהם להמשיך לשמור איתם על קשר גם אחרי המוות.
וכדי לפתח את הכלים הנדרשים ולהדגים את הטכנולוגיה שלהם, ולהוס פנה לקפלן ("מכר משותף אמר לו שאני האדם הכי מעניין שהוא מכיר", מסביר קפלן). הוא הציע לו להיות ה"מת לדוגמה", האבטיפוס של המת־החי טכנולוגית, שפן הנסיונות של השימור, האיש שעשוי לשנות את מנהגי האבלות האנושיים כפי שאנחנו מכירים אותם.
הרעיון של היראפטר פשוט: במקום להסתפק בסיפורים עקיפים על המתים, ממי שהכיר אותם, או בזיכרונות שלנו; במקום להקשיב שוב ושוב לקול שלהם בהודעה קולית, או לצפות בסרטוני וידיאו ישנים, החברה מכינה חבילה משודרגת; אנשי החברה יראיינו אנשים על ילדותם, חייהם וכן הלאה, מה שיאפשר לקרוביהם לשמוע את הסיפורים ולקבל תשובות לשלל שאלות בהמשך, וייצור מאגר קולי של המתים־לעתיד. בשלב הבא הם מתכננים להשיק אפליקציה שתעשה את הראיון הזה באופן ישיר — תציג שאלות, תקליט את התשובות, תקטלג וכן הלאה.
במקביל — וזה החידוש הגדול והמבטיח של חברות בתחום — בינה מלאכותית תעבוד עם דגימות הקול האלה ותאפשר לאדם לנהל שיחה שוטפת עם קרובו המת, גם בעניינים שאינם סיפורי הילדות שהונצחו, באמצעות פנייה לאלקסה, סירי או שירותים דומים בסמארטפונים ושאר מכשירים תואמים.
וכל זה יתאפשר תמורת מנוי חודשי שמספק את השירות על בסיס המת־הווירטואלי השמור בענן. "Never lose someone you love", אומר המוטו של החברה. אבל נראה שאולי יותר משהקרובים האבלים רוצים לשמור, העומדים למות רוצים להישמר: אלפי בני אדם כבר פנו לחברה של ולהוס בבקשה שינציח אותם.
אינספור שאלות עמוקות מעלה המיזם של ולהוס, למשל על המשמעות שבלא־להיפרד, לשמר, כמהלך שמנוגד לאיזה תהליך טבעי של כיליון ותנועה קדימה. אבל עוד לפני הדילמות הגדולות הנגזרות משיחות עם מתים עולות שאלות קטנות יותר, על האובססיה לתעד אותם. על התפיסה של כל אדם כפתית שלג ייחודי ומופלא, או ההנחה שעיקר הקיום הוא במהות המילולית שלנו, במה שאנחנו אומרים על עצמנו.
גם ולהוס עצמו הודה בראיון ל"וושינגטון פוסט" שהמיזם שלו לא מתאים לכולם. "האֶבֶל הוא אישי כמו טביעת אצבעות", הסביר. ובכל זאת אם יש מישהו שיכול להיעזר בזה, הוסיף, צריך לאפשר לו.
קפלן, מצדו, התמסר לרעיון. והוא בטוח שכל אדם שווה שימור, גם מי שיש לו נטייה לסיפורים משעממים. "אם אתה קורא לאנשים מסוימים משעממים זה משום שאתה לא באמת מכיר אותם ולכן לא מצליח להבין את חוויית החיים שלהם. כולנו מתאהבים לפעמים, או מתמודדים עם כישלון. היכרות כזאת עם אדם, שמבוססת יותר על אינטימיות, מעניינת תמיד", הוא אומר, ומוסיף עוד משהו על הפער בין מה שנראה משעמם למה שקורה מתחת: "הפילוסוף האמריקאי אריק הופר עבד כל חייו כסוור בנמל. מה שהוא עשה מדי יום לא היה חשוב, אבל היה לו עולם פנימי מלא מחשבות. כך שאנשים יכולים להפתיע. ולפעמים דווקא אלו שיכולים לספר איך הם הצילו את העולם או מצאו תרופה לסרטן נראים אנשים משעממים".
ובכל מקרה, עבור קרוביו של המת סיפוריו תמיד עשויים להיות מעניינים. גם מבחינת העומד למות לעצם התיעוד והסיכום יש משמעות. "אתה יכול לדבר שעות על גבי שעות ועדיין לא תצליח לכסות את כל סיפור חייו של אדם. אתה מנסה בדרך הזאת להעביר חתיכות קטנות של היבטים שונים של חייך", אומר קפלן.
קפלן בשירותו בצה"ל בשנות השישים. מספר שבחרו אותו לשימור אחרי המוות כי נאמר עליו שהוא "האדם הכי מעניין שיש"
ואלה כאמור לא רק הסיפורים. ולהוס מבטיח שבהמשך הטכנולוגיה תאפשר שיחה עם הבוט שהיה פעם אבא, וקפלן נלהב מהרעיון. "לכולנו יש בחיים זמנים טובים וזמנים רעים, ואני חושב שהטכנולוגיה הזאת שימושית דווקא בתקופות הקשות. אבי מת לפני שנים רבות, ואילו רק היתה לי אפשרות לשוחח איתו לחמש דקות זה היה יכול לסייע לי מאוד בזמנים קשים, ברגעים שבהם אתה זקוק לעצה מההורים שלך. ואם העצה הזאת מגיעה גם בקול המוכר של אחד ההורים, אין לזה תחליף".
אם היית יכול לשוחח עם אביך ברגע זה ממש, מה היית אומר לו?
"הייתי שמח לספר לו על אשתי ועל בני, הנכד שלו, שאותם לא הכיר. הייתי שמח לשמוע ממנו על חייו בתקופת השפל הגדול, לדעת איך הוא התגבר על השנים הקשות ההן. והייתי שמח לשמוע ממנו גם על חלקים מהמשפחה שאיני מכיר משום שרבים מהם הושמדו בשואה".
מתוך המקום של החסר הזה, קפלן מתייחס לאנדי־בוט כ"מתנה הגדולה ביותר שאני יכול לתת למשפחה שלי, בגילי המתקדם. אני מאמין שמשפחה היא רקמה שהחוטים שמרכיבים אותה הם הסיפורים". ומהבחינה הזאת הוא סבור שסיפורים ומסורות כאלה תמיד היו. "בני אדם לא השתנו מאז תקופת המערכות, רק הטכנולוגיה משתנה. כל עוד הסיפורים אותנטיים, אנשים יתעניינו בהם". והוא מדגיש את עניין האותנטיות: "אם אנשים יתאמצו להראות כמה הם מדהימים ונפלאים זה יהיה כמו פייסבוק, זה זיוף. ככל שזה פחות אמיתי יש לזה פחות תהודה ופחות ערך. ברור לי שיהיו אנשים שרק יתרברבו לגבי עצמם, אז הצאצאים שלהם יגידו 'סבא שוב משוויץ בעצמו, למי אכפת'. פשוט לא יקשיבו לזה".
איך המשפחה שלך קיבלה את זה?
"הבן שלי צחק ואמר 'הנה עוד אחד מהשיגעונות של אבא', אבל הוא מתעניין. אני מאמין שהוא ישתמש במערכת הזו. ואשתי היתה חלק מהתהליך, היא ישבה לצדי בזמן הראיונות שעשו לי".
סיפורי סבא וסבתא שעוברים בעל פה, בכתב, בהקלטות קול או בווידיאו תמיד היו, ובשנים האחרונות מתרבים גם אנשי המקצוע שיושבים עם קשישים ומתעדים את סיפורם האישי, כדי לשמר אותו ולהעבירו לדורות הבאים. הערך המוסף של היראפטר לא נעוץ בשכלול טכנולוגי של העניין הזה, אלא בפוטנציאל המובטח לדבר עם המתים. והם לא היחידים שחותרים לשם.
"עדיין לא קיימת טכנולוגיה שמאפשרת לדבר עם המתים, אבל יש הרבה פרויקטים שמנסים להתקרב לשם", אומרת ל"מוסף כלכליסט" חוקרת התקשורת הישראלית פאולה קיאל מבית הספר לכלכלה של לונדון, שכותבת כעת דוקטורט על המוות בראי העולם הטכנולוגי החדש. "הדבר הכי מרשים שראיתי עד כה הוא פרויקט של היזמית האמריקאית מרטין רוטבלט שמקדישה את עצמה כבר כמה שנים לנושא של שמירת התודעה האנושית — הידע, הזיכרונות והמחשבות של האדם — בצורה ממוחשבת. היא יצרה את 'בינה48', רובוט דמוי־אדם שמבוסס על תודעה של אישה אמיתית, בת זוגה של רוטבלט. מאחורי הפיתוח עומדת פילוסופיה שלמה של עולם עתידי עם דמויות אנושיות נטולות גוף המתקיימות רק במרחב הווירטואלי. אבל גם הטכנולוגיה המתקדמת יחסית הזאת עוד רחוקה מלהבשיל".
כמה אנחנו קרובים לשם?
"מבחינה טכנולוגית אני מאמינה שביום מן הימים זה יהיה אפשרי, לייצא את התודעה שלנו למחשב. השאלה היא מי ישתמש בזה ומי רוצה לראות את זה קורה. כשאני מספרת לאנשים על המחקר שלי, כמעט תמיד התגובה הראשונה היא 'למה שאני אעשה את זה?' או 'כשאני אמות אני אמות, מה אני צריך להפריע לאנשים?' מעטים האנשים שמתחברים לזה מיד".
ומנגד, מי שכבר חווה מוות של אדם אהוב מתחבר יותר. "ההתרשמות שלי היא שהרבה פעמים המוטיבציה של המפתחים בתחום קשורה לניסיון אישי עם המוות", מסבירה קיאל. המוות, מתברר, מפיח חיים בלא מעט יזמים ויוזמות. "זה בא לרוב מהחוויה של 'איך יכול להיות שאין דבר כזה?' דיברתי למשל עם מישהי שפתחה אתר אינטרנט לניהול הלוויות, כי היא חשבה שלא הגיוני שיש אתרים שעוזרים לנהל חתונות אבל אין כלי ברשת לניהול הלוויות. ולצד ההיגיון הפרקטי, יש כאלה שהמוטיבציה שלהם להיכנס לתחום נעוצה בעולם הרגשי, בתחושה ש'איבדתי אדם שמאוד יקר לי, מה הייתי עושה כדי שהוא יהיה פה היום'".
חלק מהטכנולוגיות בתחום המוות כבר פועלות ומוכרות: למשל, כלים ל"הורשת" הנכסים הדיגיטליים (חשבונות ברשתות החברתיות) עם הוראות מפורטות מה לעשות בהם; אתרים לפרידה, שמאפשרים לאדם, בין אם הוא גוסס או רק מכין את עצמו לרגע שבו זה יקרה, לשלוח לקרוביו מכתבים שאותם יקבלו רק אחרי מותו; ואפילו אתרים שבהם המת קצת רודף את החיים הנותרים אחריו. "יש אתרים שמציעים שלל אפשרויות לנהל מעין קשר עם הקרובים לאחר המוות באמצעות כל מיני טריגרים שמופעילים בעזרת מערכות נתונים", אומרת קיאל. "אתה יכול להגיע למקום מסוים בניו יורק, למשל, ולקבל הודעה מאמא שלך, שמתה לפני שנים, שבו היא מספרת לך על ביקור שלה באותו מקום בעבר. ה־GPS של הטלפון יזהה שאתה שם וזה יפעיל את המערכת שתשלוף הודעה שלא ידעת על קיומה, לא משנה מתי היא נכתבה. התחום של הבינה המלאכותית יכול לקחת את אותו רעיון ולקדם אותו כמה צעדים קדימה".
אם נאפשר לה לעשות את זה, כמובן. זה לא מובן מאליו. "הבינה המלאכותית מעלה שאלות אתיות כבדות", מדגישה קיאל. "אתה בעצם הופך את המוח שלך לנתונים שאפשר להשתמש בהם, גם לסחור בהם. הם כבר לא בראש שלך ולא בשליטתך. החיים שלנו ייהפכו למוצר שיעלו סביבו עניינים של זכויות יוצרים. יכולים להגיד לך, למשל, 'נמחק לך עכשיו את כל השירים מהמוח כי לא שילמת מספיק'.
"האם ימחקו אותך מהחיים במקרה שהמשפחה שלך תפסיק לשלם דמי מנוי? מה יקרה אם התודעה שלך תגיע לגורם עוין שיעשה בה שימוש? עוד דבר שיכול לקרות, באופן אחר, הוא שאחרי כמה שנים אנשים פשוט יפסיקו להתעניין באוואטר שלך ולא יפנו אליו עוד. ומה אז? יבקשו מהמשפחה יותר כסף או שימחקו אותך? זה מעלה שאלות בנוגע לעד כמה באמת ניתן למתוח את הזיכרון וההנצחה. אנחנו צריכים כל הזמן לזכור? תאר לך שבעתיד יבואו חברים הביתה ותגיד להם 'תכירו, זה סבא שלי וסבא של סבא שלי וסבא של סבא של סבא שלי'. האם צריך להמשיך את העניין הזה לנצח?".
ויש עוד אי־נוחות שמעורר כל הסיפור, והיא בטשטוש בין הטכנולוגיה והמדע למיסטיקה ולדת. המפגש בין בינה מלאכותית לרוחות רפאים. היא מטרידה, אבל היא גם מזכירה שבעצם לא מדובר במשהו לגמרי חדש; יש קו די ברור שמחבר בין ולסהום שמתעד את קפלן בקליפורניה לבין שאול ובעלת האוב המעלה את רוחו של שמואל בעין דור התנ"כית.
ולסהום. התחיל בשיחות עם בוט שהתבסס על אביו המת צילום: Twitter "יש טכנולוגיות שמעצם טיבן העל־זמני מאפשרות הנצחה, אפילו הכתב", אומרת קיאל. "כיום אנחנו מכירים אנשים שחיו לפני אלפי שנים כי הם כתבו, או כתבו עליהם. ויש טכנולוגיות שמאפשרות ליצור קשר בין־אישי, גם זה לא חדש. תמיד היתה תקווה שבעתיד יהיה אפשר לחבר בין העל־זמניות ליכולת ליצור קשר. כשהטלגרף הומצא הוא הימם את העולם והצית את הדמיון כי לראשונה נשבר המחסום הפיזי — יכולת ליצור קשר מיידי עם אדם מרוחק, שזו בעצם הנכחה של אדם נעדר. אז למה לעצור במכשול הגיאוגרפי ולא לנסות לגבור על המכשול הגדול מכולם, המוות? בשנים ההן, בסוף המאה ה־19, קמה בארצות הברית תנועה דתית־נוצרית שפועלת עד היום ונקראת רוחניות מודרנית, והיא חיברה בין מדענים למיסטיקנים. עורכי סיאנסים ומהנדסים ניסו יחד לפתח מכשיר שנקרא "טלגרף רקיע" (Celestial Telegraph). בכלל, כל השפה המיסטית, שמקושרת מאוד למוות ולחיים שאחרי המוות, התעצבה מחדש בהשפעת התקשורת החדשה: מדיומים מדברים כל הזמן על 'זרמים' שהם מרגישים, למשל - זו שפה טכנולוגית".
במקביל, יזמים משכללים עוד ועוד דרכים "לתקשר" - מילה שהיא בו זמנית אבן יסודי בעולם הטכנולוגיה ובעולם המיסטיקה - עם המתים, והיראפטר היא כאמור רק התוספת האחרונה לרשימה. הנריקה ז'ורז'ה בנה את Eter9, רשת חברתית חדשה עם בינה מלאכותית שבונה לכל משתמש בוט שלומד את הרגליו, ויוכל "לדבר בשמו" אחרי לכתו (כן, ההורים שלכם יוכלו להמשיך לתייג אתכם בתמונות מביכות גם כשהם מתים). ג'ניה קווידה איבדה את חברה הקרוב רומן, ואז אספה את כל התכתובות הדיגיטליות שלהם ותמונות משותפות ויצרה מסד נתונים שהצמיח את דמותו הווירטואלית. היא בנתה אפליקציה שמאפשרת גם לאחרים לבנות מאגר כזה וליצור בוט שאפשר להתכתב איתו, על בסיס המת. מריוס אורסקה איבד גם הוא חבר קרוב, ויצר את Eternime, אוואטר שאפתני של המת שמתיימר לשחזר לא רק את הקול והמראה שלו אלא גם תכונות אישיות בולטות. כן, כולל השליליות. מה שמעורר שוב את השאלה למה כל זה טוב.
הטכנולוגיה שינתה, מן הסתם, גם את האבל. לזיכרון ולהנצחה נוספו עוד כלים — תמונות, הקלטות, סרטונים וכן הלאה. אבל נדמה שעכשיו אנחנו נמצאים לפני קפיצה גדולה מאוד בתהליך הזה, אם המת ימשיך לשוחח איתנו לאורך כל חיינו. דיוויד קסלר, שחוקר את השינוי במנהגי האבלות, אמר ל"וושינגטון פוסט" שהאופציה הזאת יכולה להועיל לחלק מבני האדם אבל להזיק מאוד לאחרים, בממד הפסיכולוגי ובכל הנוגע לטשטוש בוחן המציאות. לספר שהוא כותב בימים אלה, אגב, קסלר קורא "למצוא משמעות: השלב השישי של האבל" — כי מבחינתו המודל הפסיכולוגי המוכר של חמישה שלבי אבלות עובר כעת שינוי לנגד עינינו.
קיאל מסכימה שאנחנו נמצאים בנקודת מפנה. "המאה ה־20 שינתה את הדרך שבה אנחנו מתייחסים למוות ואת המקום שהוא תופס בחיים שלנו", היא אומרת. "בעבר אנשים היו חשופים יותר למוות ונתקלו בו בכל פינה. המוות היה ברחוב, ראו מתים וראו את המוות. אבל אז המודרניזם הרגיל אותנו לכך שהמוות הוא משהו שלא מדברים עליו ולא רואים אותו, שמתרחש בבתי חולים, וגם בבתי החולים לא מדברים יותר מדי עם אנשים שגוססים כדי לא להעציב אותם. ואחרי כל זה, בשנים האחרונות המוות והמתים שוב זוכים למקום מרכזי בחיי היומיום. הטכנולוגיה החדשה מגיעה לתוך הקונטקסט הזה".
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
יש פה בעצם שני תהליכים מנוגדים שהולכים יחד: מצד אחד יותר מקום למוות, יותר הכרה בו וגמישות גדולה יותר בחיים איתו, בלי להסתיר או לחשוש, ומצד אחר חוסר יכולת לשחרר את המתים, היאחזות בהם, בקולם, בווידיאו שלהם, בפנטזיה על שיחות מדומיינות איתם. מאוד יכול להיות שככל שהטכנולוגיה שמשמרת את המתים תשתכלל, כך תתחזק גם המגמה ההפוכה — זו של השחרור, של השריפה ופיזור בלב ים, למשל, והבחירה להישאר רק עם מה שבלב, לא מה שבענן.
