שבוע שעבר, בשיאו של המתח הפוליטי לקראת הבחירות החוזרות, החליט בנימין נתניהו לשלוף את נשק יום הדין - האיום האיראני. בנאום דרמטי במיוחד הוא פנה לציבור ולקהילה הבינלאומית והכריז כי ישראל חשפה אתרים נוספים לפיתוח נשק גרעיני במדינה. התזמון אינו מקרי.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
מי שנחשב במשך שנים ל"מר ביטחון", האיש שהצליח לשכנע את כל העולם להטיל סנקציות על איראן, היה צריך להזכיר לישראלים את הישגיו בתחום, רגע לפני שהם חוזרים לקלפיות ועלולים להדיח אותו.
"המהפכה הירוקה" שפרצה בעקבות טענות לזיוף הבחירות של 2009. עשרות אנשים נהרגו וכ־4,000 נעצרו צילום: איי פי
אבל איראן שהפחידה את העולם בתחילת העשור, אינה איראן של 2019. המעצמה שרויה עמוק בשעת מבחן פנימית, ואינה טרודה יתר על המידה במנהיג הקולני בירושלים. באפריל חצה את גיל 80 עלי ח'מינאי, המנהיג העליון של איראן ששולט ביד רמה במדינה יותר מ־30 שנה, ובריאותו רופפת. ח'מינאי הוא הדמות החשובה ביותר בהיררכיה האיראנית. כל ראשי הרשויות במדינה כפופים לו ואיש מהם אינו מעלה בדעתו לאתגר אותו ואת החלטותיו. מותו עתיד לזעזע את הסדר השלטוני, ולכן קבוצות הכוח נערכות כבר עכשיו ובמרץ ליום שאחרי. וככל שהיום הזה הולך וקרב, העניין של האיראנים בסכסוכים בינלאומיים רק הולך ומתמעט.
החשש הגדול בהנהגה הוא כי הסתלקותו של ח'מינאי תוביל להתפרצות של גל מחאה עממי עקב המצב הכלכלי הקשה. כ־20 מיליון איראנים חיים מתחת לקו העוני ותורים לקניית מוצרים בסיסיים נהפכו למחזה שבשגרה. מאז שהכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על חידוש הסנקציות הכלכליות נגד איראן במאי 2018, המשק נכנס לסחרור אינפלציוני המוערך בלמעלה מ־100% בשנה האחרונה. האבטלה בקרב בוגרי האוניברסיטאות עומדת על כ־35%, ואלפי איראנים מחפשים תעסוקה מחוץ לגבולות המדינה, בעיקר בעיראק השכנה.
אף אחד מהצדדים לא רוצה להידרדר שוב לבלגנים של "המהפכה הירוקה", שפרצה במדינה לפני עשור. אז, כשמחמוד אחמדינג'אד נבחר מחדש לנשיאות, טענו מתנגדיו שהתוצאות זויפו, ומיליוני אזרחים מתוסכלים יצאו לרחובות. הרשויות שלחו בהתחלה את השוטרים לפזר את ההפגנות, אחר כך את הבריונים של מיליציית בסיג' ואז את חיילי משמרות המהפכה. לבסוף המהפכה דוכאה בדם, אש ותמרות עשן — עשרות אנשים נהרגו וכ־4,000 איש נעצרו, בהם בכירי אופוזיציה רבים.
מאז אחת לכמה שנים מתעוררת מחאה אחרת נגד השלטון הקנאי, בהיקף הרבה פחות דרמטי - ומושתקת במהרה. כך למשל, בינואר 2018 פרצו הפגנות על העלאת מחירי מוצרי היסוד ובהמשך השנה עלתה לכותרות "מחאת החיג'אב", כשעשרות נשים דרשו להתיר להן להסתובב בציבור בלי כיסוי ראש. בשני המקרים התגובה של הרשויות היתה מהירה, אכזרית ויעילה. אבל אנשיו של ח'מינאי חוששים שהתפרצות של מחאה כזו ביום שהמנהיג העליון ילך לעולמו תהיה נפיצה מדי
.
מאז החרם האמריקאי, שביתות מחאה של עובדים בתעשייה, מורים ופנסיונרים פורצות חדשות לבקרים. באוגוסט האחרון לבדו נערכו 177 הפגנות של עובדים שדרשו לקבל את שכרם או לשפר את תנאי עבודתם. קריאות כאלה, בשעה שאין למדינה מנהיג עליון, עלולות להתלקח לדרישה עממית להפיל את המשטר או לפחות להחליף אותו בזרם מתון יותר. קריאה כזאת עלולה לזכות לתמיכה מהזרמים "המתונים" יותר במשטר, דוגמת תומכיו של הנשיא חסן רוחאני ובראשם שר החוץ ג'וואד זריף, שמתנגדים למעמד הדומיננטי של משמרות המהפכה ומוכנים לדיאלוג עם המערב. כרגע הזרם "המתון" מתקשה לאתגר את הממסד הדתי השמרני, אך הסתלקותו של ח'מינאי עלולה להפוך את היוצרות, בפרט לאור ריבוי ארגוני האופוזיציה האתניים במדינה, מהכורדים דרך האחווזים ועד הבלוצ'ים, שעלולים לנצל את ההזדמנות כדי להתקומם.
אחת מ־177 ההפגנות שהתקיימו באוגוסט באיראן בשל המצב הכלכלי החמור צילום מסך: ncr-iran.org
הירושה של ח'מינאי היא עוצמה אדירה. לשכתו מעסיקה צבא של כ־15 אלף פקידים וסוכנים ברחבי איראן שתפקידם לדווח לו ישירות על כל חריגה שעלולה להתפרש כהפרה של החלטותיו. על פיו יישק דבר. לכן המטרה העיקרית בשלב הביניים הנוכחי, עד להסתלקותו מהזירה, היא לסמן לו יורש ברור, שיהיה ניתן להכשיר כבר עכשיו להנהגה ושיוכל להיכנס לנעליו הגדולות מיד בשעת הצורך.
כיום מתנהל קרב איתנים בין שלושה יורשים אפשריים: מוג'תבה ח'מינאי, בנו של המנהיג העליון ומי שנחשב לאיש בעל יכולת ההשפעה הגדולה ביותר על המנהיג המזדקן, ראש הרשות השופטת איברהים ראיסי (מעין השופט העליון של המדינה) וקודמו בתפקיד אייתוללה סאדק אמולי לאריג'אני. המשותף לשלושתם הוא שכל אחד מהם מבטיח שאיראן לא תתמתן, אלא להפך — תפנה לכיוון יותר קנאי, שמרני ואנטי מערבי.
מוג'תבה בן ה־50 הוא המועמד המועדף על ידי אביו ועל ידי רוב הממסד השמרני. עד לפני עשור הוא לא נחשב ליורש פוטנציאלי, אולם המהומות העממיות שהתרחשו במדינה בעקבות הבחירות לנשיאות של שנת 2009 העלו את הפרופיל הציבורי שלו. אז, לפי הדיווחים מונה ח'מינאי ג'וניור בידי אביו לעמוד מקרוב אחר פעילות מיליציית הבסיג' של משמרות המהפכה, שמילאה חלק מרכזי בדיכוי האכזרי של "המהפכה הירוקה". האופוזיציה אף טענה כי למוג'תבה היה חלק בזיוף התוצאות לטובת אחמדינג'אד.
מאז השקיע מוג'תבה את זמנו בלימודי דת בעיר קום כדי להעלות את קרנו בקרב הממסד הדתי. מה ששכנע את מוג'תבה שהוא צריך לחזק את הפן הדתי אצלו היה הזלזול שהפגין כלפיו עלי סיסתאני, המנהיג הדתי החשוב ביותר של השיעים שמקום מושבו בעיר העיראקית נג'ף. סיסתאני פקפק ביכולתו לרשת את אביו, והסביר כי המנהיג העליון של איראן חייב להיות בעל תואר אייתוללה. כרגע מוג'תבה לא קרוב אפילו לתואר הזה, אלא אם כן יקבל "קיצור" לאור ייחוסו המשפחתי. כדי לקבל את ההכרה של אייתוללה, איש הדת האיראני צריך להקדיש חלק ניכר מחייו הבוגרים ללימודים ולמחקר בתחום התיאולוגי. לאחר מכן צריך שמו ללכת לפניו כמרצה וכאחד שיכול לספק פירושים ייחודיים לטקסטים האסלאמיים.
האימפריה הפרסית: דרכי ההשתלטות של איראן על המרחב הערבי
עם זאת, עיקר פרסומו של מוג'תבה באיראן לא בא לו מהתעלותו בנושאי דת, אלא בעיקר מניהול האימפריה המשפחתית. לפי "רויטרס", הנכסים שעליהם שולט עלי ח'מינאי באיראן נאמדים בכ־100 מיליארד דולר, כולל שטחי נדל"ן שהוחרמו על ידי המשטר לאחר מהפכת 1979 והועברו לבעלותה של חברת "סתאד" שנשלטת ישירות על ידי לשכתו. לחברה זו אינטרסים בכל מגזרי המשק האיראני, באמצעות אחזקותיה בחברות תעשייה, תרופות וחקלאות. לפי מקורות ערביים, הונו האישי של מוג'תבה עומד על כ־3 מיליארד דולר שחלקם מופקדים בבנקים בדובאי ובמדינות אפריקאיות תחת חברות קש. בשנת 2016 דיווח העיתון הערבי "אלקודס אלערבי" כי מוג'תבה השתלט על שטחי קרקע נרחבים באזור העיר משהד בצפון מזרח איראן וכן בטהרן. עוד טען העיתון הערבי כי לפי גורמים בטהרן, מוג'תבה שלשל לכיסו למעלה ממיליארד דולר מהכנסות הנפט של איראן.
המועמד השני להפוך למנהיג העליון הבא הוא איברהים ראיסי בן ה־58 הנחשב לתלמידו של ח'מינאי. ראיסי הוא איש דת קנאי וקיצוני. בשנת 1988, בעת ששימש כסגן התובע הכללי בטהרן, הוא היה הרוח החיה מאחורי אחד הפשעים הגדולים ביותר של משטר האייתוללות נגד האנושות — ההוצאה ההמונית להורג של כ־5,000 אסירים פוליטיים. מאז מינוי ח'מינאי לתפקיד המנהיג העליון, התקדם ראיסי במעלה המערכת השופטת של המדינה עד שב־2014 מונה לתובע הכללי. במקביל, ראיסי משמש כחבר ב"מועצת המומחים", גוף הפועל לצדו של המנהיג העליון וכולל 88 אייתוללות שבסמכותם למנות או לפטר את המנהיג העליון. ב־2017 הוא התמודד בבחירות לנשיאות מול הנשיא המכהן חסן רוחאני, והפסיד - עדות לחוסר הפופולריות שלו בקרב האיראנים.
למרות הפסדו הפוליטי, מעמדו של ראיסי אצל ח'מינאי רק התחזק ובסתיו האחרון הוא מונה לראש הרשות השופטת. ראיסי נהנה מקשרים טובים בצמרת משמרות המהפכה והוא מנהל ארגון צדקה גדול שתקציבו מוערך בכ־2 מיליארד דולר בשנה - דבר המקנה לו עוצמה כלכלית ופוליטית כאחד ומסייע לו ליצור בריתות עם כוהני דת בכירים נוספים. אחת התיאוריות הנשמעות במסדרונות המשטר בטהרן היא כי לאחר הסתלקות ח'מינאי ימונה לתפקיד ראיסי כ"מינוי ביניים" לכמה שנים לאחריהן ימונה מוג'תבה ח'מינאי.
המועמד השלישי סאדק לאריג'אני (59) נחשב עד לאחרונה מקורב לח'מינאי, כמי שכיהן כראש הרשות השופטת למשך עשור. כיום הוא משמש כיו"ר מועצת שומרי החוקה שתפקידה לשמור על כך שחוקים המתקבלים בפרלמנט אינם סותרים את השריעה (חוקי האיסלאם). סאדק משתייך למשפחה מכובדת ומוערכת באיראן, ואביו מירזה היה איש דת מהמקורבים ביותר לאייתוללה ח'ומייני, מייסד הרפובליקה האיסלאמית. במשפחת לאריג'אני חמישה אחים, ארבעה עוסקים בפוליטיקה (אחד מהם הוא יו"ר הפרלמנט, עלי) ואח נוסף פאדל הוא איש עסקים בולט.
סאדק נחשב נאמן קנאי של משטר האייתוללות. שמו מככב ברשימת הסנקציות של ארצות הברית והאיחוד האירופי על חלקו בהפרת זכויות אדם ובכלל זה עינוי אסירים והוצאתם להורג ללא משפט.
כדי להבטיח את המשכיותו של השלטון הקנאי, בחודשים האחרונים יצאו הרשויות בשני תהליכי "ניקוי אורוות" נרחבים שריסקו כל בסיס לאופוזיציה רעיונית:
הרשות השופטת השיקה מהלך בהיקף חסר תקדים ל"ביעור השחיתות", שנהפכה בשנים האחרונות לאבן הנגף של המשק האיראני עם השפעות הרסניות לא פחות מהסנקציות האמריקאיות. עשרות פוליטיקאים, אנשי עסקים בכירים, קציני צבא ומשמרות מהפכה לשעבר שנחשדו כלא נאמנים לח'מינאי ולדרכו נעצרו ונשלחו לכלא. אחד המעצרים הבולטים הוא של פרוויז כאזמי, שר העבודה בממשלת אחמדינג'אד בשנים 2005–2006, שנשלח באחרונה ל־20 שנה בכלא לאחר שבתקופת היותו יו"ר בנק "סרמאייה" נעלמו מחשבון קרן הפנסיה של המורים 3.5 מיליארד דולר. עצור מפורסם נוסף הוא האשם יקזראעי, מנכ"ל ח'ודרו, יצרנית המכוניות הגדולה ביותר באיראן.
מי שניצח על המהלך הוא כמובן ראיסי, ראש הרשות השופטת, ששואף להציג עצמו כלוחם מספר אחת בשחיתות, ולחזק את מעמדו בקרב הירושה. אבל הוא לא הבוחש היחיד. את המהלך השני לחיסול האופוזיציה רקם ח'מינאי ג'וניור, הידוע כמקורב לשירותי הביון האיראניים ובפרט לקאסם סולימאני, מפקד כוח קודס, האחראי למבצעים החשאיים של משמרות המהפכה מחוץ לגבולות המדינה.
ח'מינאי היה מי שלחץ באפריל האחרון על אביו להחליף את צמרת הפיקוד במשמרות המהפכה כדי למנות במקומם את מקורביו. מאז מהפכת ח'ומייני בשנת 1979 עברו משמרות המהפכה שינוי אדיר — מגוף מזוין שאמור לשמור על השלטון הוא הפך בעצם לישות ששולטת במרבית מוסדות המדינה, כולל על כ־70% מכלכלתה. בפועל כוחם של משמרות המהפכה גדול יותר משל שאר מוסדות המדינה ובכלל זה משרדי הממשלה לא רק בשל העוצמה הצבאית, אלא בעיקר בשל תקציבי הענק הזורמים לקופתם.
המשטר ניסה לטעון כי החלפת צמרת המשמרות היא חלק מהתגובה האיראנית להסתלקות ארצות הברית מהסכם הגרעין והכנסתם לרשימת ארגוני הטרור של הממשל האמריקאי. ברם, עיון בקורות החיים של בכירי הצמרת החדשה של משמרות המהפכה מלמד כי הזרמת הדם החדש לראש הארגון נועדה בעיקר כדי להבטיח את יציבות המשטר גם לאחר מות המנהיג העליון. בשונה ממינויי השנים הקודמות, כשבראש המשמרות הוצבו דמויות "פוליטיות" שהרבו להתייחס בפומבי לסוגיות אזוריות ובינלאומיות, כל המפקדים החדשים הם ביצועיסטים בעלי רקע מודיעיני וביטחוני ובעיקר רקורד אכזרי — הם בוגרי מסע הדיכוי העקוב מדם של מהומות 2009
כנגד המשטר.
מוג'תבה ח'מינאי, בנו של המנהיג והמועמד המוביל לרשת אותו צילום: איי פי
כל המפקדים החדשים גם מחזיקים כמובן באידיאולוגיה אנטי מערבית ואנטי ישראלית נוקשה. לראש הארגון מונה גנרל חוסיין סלאמי (59), בוגר מלחמת איראן — עיראק והקרבות באזור כורדיסטן, שידוע בהתנגדותו הנחרצת לכל משא ומתן עם ארצות הברית וצוטט בעבר כתומך נלהב בדבר רצונו של מייסד הרפובליקה האסלאמית ח'ומייני "לחסל את מדינת ישראל".
יעד חיסול נוסף של ח'מינאי הצעיר הוא יריבו לאריג'אני. לאחרונה האשים מקורבו של ח'מינאי במכתב גלוי את לאריג'אני בשחיתות ובמעילת כספי ציבור ואף פקפק בהכשרתו הדתית. בין השאר הוא הואשם בהשתלטות לא חוקית על קרקעות ברובע היוקרתי של צפון טהרן ובהעלמת עין מפעילותו של עוזרו הקרוב אכבר טבריפור, העצור היום בחשד למעילת כספים. העובדה שח'מינאי האב לא פרסם כל הצהרה בנושא מעידה כי הוא נתן ככל הנראה את האור הירוק לתקוף את מי שנחשב ליריבו העיקרי של בנו.
אז האם לאיראן יש מתקנים גרעיניים סודיים? כנראה שכן, ובכל זאת הדבר האחרון שמעניין אותה הוא לצאת למלחמה ממושכת. מבחינה אסטרטגית, ישראל רחוקה מראש סדר העדיפויות של איראן. בשנים האחרונות עשתה איראן מהלך עומק יסודי להשתלט על הטריטוריות שהתפוררו במלחמות האזרחים בעיראק, בסוריה ובתימן. היא שלחה לאזורים הללו כוחות צבא, הקימה מיליציות שיעיות מקומיות והשתלטה על שטחי נדל"ן, על מפעלי תעשייה, על נמלים ועל שדות תעופה. כך שמבחינתה, ישראל יכולה להפציץ שיירת הברחה בגבול סוריה־עיראק או מחסני נשק בבקעת הלבנון; זה לא מה שישנה את עומק ההתבססות שלה באזור.
זו הסיבה שהנהגת איראן מעדיפה שלא להיכנס לעימות אלים עם ארצות הברית או לצאת למלחמה ישירה עם יריבתה המושבעת ערב הסעודית למרות היחסים העכורים ביניהן. מבחינת האיראנים, הסנקציות שהטילה עליה אמריקה באפריל — הורדה של יצוא הנפט לאפס — היו לא פחות מהכרזת מלחמה, שכן זו ההכנסה העיקרית למשק. ולמרות זאת, איראן נמנעה מצעדים חריגים במפרץ כמו סגירת מצרי הורמוז שדרכם עובר הנפט לרחבי העולם.
כרגע מה שחשוב לאיראן ברמה הבינלאומית זה להעביר לוושינגטון מסר אחד — אם היא לא תוכל לייצא נפט, גם שכנותיה ייפגעו. השנה אירעו כמה תקריות במפרץ ששיבשו את אספקת הנפט של יריבותיה, מפיצוצים מסתוריים במכליות ועד ירי על מתקני נפט אסטרטגיים. כל התקיפות מיוחסות לאיראן אך היא נוקטת בטקטיקה מוצלחת מבחינתה שאינה מאפשרת לייחס את התקיפות הללו ישירות אליה.
תקיפת מתקני הנפט בסעודיה בשבת. באופן אירוני, זו דרכה של איראן לדחוק בארה"ב להסיר את הסנקציות צילום: רויטרס
זה בדיוק מה שקרה ביום שבת האחרון: מיליציות שיעיות בדרום עיראק תקפו באמצעות רחפנים אתרי ייצור של חברת הנפט הסעודית ארמקו, וגרמו נזק כבד לכלכלת המדינה. על פי ההערכות, סעודיה הפסידה 5 מיליון חביות נפט — חצי מתפוקת הנפט היומית שלה ו־5% מהתפוקה העולמית. אבל רשמית אף אחד לא יכול לקשר את זה ישירות לאיראנים, שתומכים במורדים. במשמרות המהפכה מעריכים כי סעודיה לא תגיב בעימות חזיתי על תקיפות, קשות ככל שיהיו, כי היא שקועה עד הצוואר בבוץ של מלחמת האזרחים בתימן. ואילו ארצות הברית של טראמפ אינה ששה אלי קרב.
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
באופן אירוני המטרה בהפגזות אינה לפתוח במלחמה, אלא להימנע מאחת כזאת. זו דרכה של איראן לדחוק בטראמפ להסיר מעליה את הסנקציות, כדי שהכסף יחזור לזרום אליה וירים מחדש את כלכלתה.
מול האמריקאים, האיראנים טורחים להיזהר במיוחד. בצעד חריג הם מיהרו להתנצל בפני ארצות הברית ביוני על הפלת המל"ט האמריקאי בשמי המפרץ, דבר שבסופו של דבר מנע תקיפה אמריקאית והמשך הסלמה.
וזו השורה התחתונה — עד מותו של ח'מינאי, יהיה מתי שיהיה, איראן תשאף להימנע מעימותים צבאיים נרחבים, בין אם מדובר בארצות הברית, בסעודיה או בישראל. ולכן היא מוכנה להבליג אפילו על תקיפות ישראליות שהולכות ומתקרבות לגבולותיה, כמו על מחסני הטילים של המיליציות החמושות המסונפות לאיראן בעיראק. פשוט כי יש לה מספיק בלגנים פנימיים לדאוג לגביהם. עם כל הכבוד לעולם שבחוץ, מה שהכי חשוב לה עכשיו זה הקרב בתוך הבית.
